פנים. לילה. בתוך הקונטיינר
הכהן הצעיר הקרח מסתובב בחדר המואר, סוקר בעיניו את תכולת המגירות השונות. עיניו מתעכבות על הפורטרט של האישה המונח על כן הציור. פניו מופנות לעבר השולחן הקטן עליו מונחת תמונת פרופסור שיין. עיניו של האיש המשופם והמזוקן מביטים בו בציניות ובחוסר רחמים. הוא נוטל את התמונה בידיו ומקרבה לעיניו. סדק זכוכית לרוחב התמונה חוצה את פניו של הפרופסור. לפתע, כנזכר, הוא מעיף מבט לעבר מרובע השמיים השחור החשוף מבעד לפתח העילי של הקרון.
מקס
לארה?
נשמע קול אנפוף קל מלמעלה.
לארה (מלמעלה, באפיסת כוחות)
כן, אני רוצה לחיות.
מקס, מביט מהורהר בתמונתו של פרופסור שיין, על פניו עולה מבט ציני, כאילו הוא זומם לעשות איתה משהו אבל אחר כך הוא מחזיר בעדינות את התמונה למקומה ועולה בסולם אל לארה.
חוץ. אור שקיעה אחרון. על גג הקונטיינר
מקס עומד על גג הקרון, לארה יושבת מולו על ברכיה, כנועה, בקימונו הכתום שלה, בעוד מכסה הגג פתוח. היא שלווה לחלוטין, יודעת כי מעגל חייה שהיה אמור להסתיים, מתארך לפתע פתאום, הכול מבחינתה מתרחש כל כך מהר. נוף התכלת מלמעלה נעשה עתה סגלגל אפרפר באור השקיעה ומלמטה עננים לבנים כבדים מרחפים, מתחילים להסתיר את קרקע כדור הארץ. פה ושם נראים ברקים המבליחים מבעד לאוקיינוס המדבר הלבן. מקס נוגע באצבעותיו בעדינות בסנטרה של לארה ומרים את ראשה לעברו. עיניה הדומעות של לארה מאשרות את רצונה להמשיך ולחיות בתנועה כמעט בלתי מורגשת. מקס מפנה מבט הצידה ולמטה אל מתחת לקרונית. שיירי רשת הביטחון הקרועה נעים אי שם למטה ברוח החזקה.