פרופסור שיין
כבר 30 שנה שאתם מפשירים ומקפיאים אותי, לפני החג הזה שלכם ואחריו. אתם קוראים לי אלוהים אבל אני בסך הכול בן אדם. תהליך ההפשרה שבו אתם מחזירים אותי לחיים מכאיב מאוד. הוא כמו תהליך לידה. קצתי בתהליך הזה שלא מוביל מבחינתי לשום מקום. ביקשתי כבר כמה פעמים בעשר השנים האחרונות לשים קץ לחיי. יש לכם ארבעים ושמונה כפילים שלי, זה מספיק לכמה וכמה גלגולים. אין לכם באמת צורך בי. אנא שחררו אותי ותנו לי למות.
פרופסור שיין מתכופף ומתייפח. הוא יורד מהדוכן. לארה ממהרת ואוחזת בו לבל ייפול. שקט מתוח מוטל באולם. הכהן הצעיר ממהר לעלות לדוכן הנואמים.
כהן צעיר
איננו יכולים להרשות לזה לקרות. פרופסור שיין, אתה האלוהים שלנו וככזה, נעשה הכול כדי לשמר אותך.
לארה מלווה את פרופסור שיין בדרכו החוצה מהאולם. הפרופסור לא מפסיק לבכות ולארה תומכת בו. הדלת דרכה נכנס פרופסור שיין לאולם נסגרת אחריו ואחרי לארה.
מסך שחור
כתוביות סוף הסרט עולות וצפות.
חוץ. אור שקיעה אחרון. מחוץ למקדש
התמונה עולה ממגדל המקדש, עוברת לאיטה מעל ההרים המושלגים, חוצה את רום העננים, מגיעה אל הרשת הקרועה, חודרת דרכה, וצפה אט אט על פני הקרוניות הסגורות הנטושות, עד שהיא נעצרת מעל גג אחד הקרוניות שפיתחה העליון פתוח ואור חלש, צהוב ומהבהב מבליח מבעדה. התמונה מתקרבת מעט לעבר הפתח הצהוב אך לפתע היא עולה למעלה לעבר השמיים והאור הצהבהב הופך לנקודת אור רחוקה ומהבהבת כשהשמיים כבר אפלים לגמרי. אי שם בפינה הימנית העליונה של המסך השחור, מהבהבת לה הנקודה הלבנה בקצב פעימות הלב.
סוף