פנים. אמצע יום. אולם קטן
הקרון מתנשם ומתנשף, זרנוקי אוויר חם בוקעים מצידיו, חודר לתוך האולם הקטן מהתקרה הפתוחה למחצה. בחבטה קלה הוא נעמד על הרציף. מהתקרה הפתוחה בוקעות קרני השמש הלוהטות בעוצמתן. מעט אחרי שהקרון נוחת, מתחילה להיסגר התקרה במכסה פלסטיק שקוף למחצה, המצל מעט את קרני השמש היוקדת פנימה לתוך האולם. דלת הקרון נפתחת ומתוכו בוקעים לארה לירוי ותום. מולם עומדים עשרות אנדרואידים בבגדיהם הכתומים בדממה ובציפייה סקרנית.
מנהלת אחרת (בקימונו ורוד, ניגשת אליהם בחיוך חגיגי)
שלום לכם. בואו איתי בבקשה.
החבורה הולכת לעבר קצה המבנה. משרתת בקימונו כתום מתקרבת אליהם, נושאת מגש ועליו כוסות שתייה קלה. תום סורק במבטו את המבנה. הוא דומה במראהו ובתפקודו למבנה הקודם שבו שהו על אף שהוא קטן בהרבה. מעט לקראת הרציף הקטן שבקצה האולם, למול פני הגבעות המדבריות מולם, נראים לפתע פסי רכבת המגיעים ממש עד פתח רציף ההטענה.
מנהלת אחרת
פסי הרכבת הללו נמצאים כאן עוד מלפני המלחמה. הפסים הללו היוו חלק מקו התעבורה שחצה לפני שנים רבות את המדבר. אומרים שקווי הרכבת הללו מובילים אל מעבר להרי השלג, לאזורים הירוקים שמעבר למדבר. זה הכיוון שאתם מתעתדים לעבור בו.
עוד היא מדברת נשמע רעש גרירה מתכתי מוזר וחזק. שני אנדרואידים עומדים על פני קרונית קטנה ומפעילים בידיהם "נדנדה" מתכתית קטנה הנמצאת במרכזה, הגורמת לה לנסוע על פני המסילה. הם מגיחים מאחורי עיקול הבניין ונעצרים כמעט בצמוד לרציף. בחבורת האנדרואידים העומדת בצד ומביטה אוחזת תזזית של פעילות ועתה הם מעמיסים שקי מזון ומיכלי מים לרוב בשולי הקרונית הקטנה. אנדרואיד אחר מעמיס שני מזרונים לרוחב הקרונית. ואחרים מתקינים עמודים מאולתרים בארבעת צידי הקרונית ומעליהם כיסוי בד, להגנה מפני השמש החזקה. הם בודקים את חוזק המתיחה של הכיסוי כדי שלא ייקרע אבל גם שלא יתרופף. המנהלת מרוצה מפעלתנות עובדיה.