פני מקס קורנות באושר, באור השקיעה האחרון. בתנועה אחת הוא מפשיל את גלימתו הסגולה הנצבעת בשחור באור האחרון ומפיל אותה לחדר דרך פתח הגג. אחר כך הוא מסובב אל לארה את גבו, פניו קורנים אל מעבר לקו האופק. פיה של לארה נפער בתדהמה בעוד מבטה המהופנט מבחין בכתם לידה בדמות פרפר קטן בתחתית גבו של מקס.
מקס
ברגע שהאנשים הסתלקו, הסתיים גם תפקידנו לשמור עליהם ולדאוג להם. עתה מוטל עלינו לדאוג להמשך הגזע שלנו. עתה, נוכל לחיות סוף סוף בלא הצל הארוך שהטילו עלינו אבותינו.
הוא גוחן לעמדת כריעה ומציץ בעיניה. ידו גולשת לעורפה בעוד עיניו מסתכלות לסירוגין בה ומעבר האופק. אור אחרון בשמיים, צלליתם של מקס למול לארה הכורעת לפתע ומשתחווית לרגליו. למטה, הופך ים העננים הסוער והקפוא לגוונים של אפור ושחור. הוא מזקיף אותה בחזרה לתנוחת ישיבה וגוחן לעברה, ובעדינות אין קץ מנשק אותה על שפתיה בנשיקה ארוכה.
לארה (בנחישות אין קץ)
מעולם לא אהבתי, מקס. אני חיה על זיכרונות של אחרים. אהוב אותי. למד אותי לאהוב.
היא מחבקת אותו נואשות.
פנים. לילה. פנים הקונטיינר
אור הנורה הצהובה הערומה מאיר את החדר באור תזזית בשל הרוח שמבחוץ המטלטלת קלות את הקונטיינר וחודרת מבעד לפתח העילי שעדיין פתוח אל השמים משובצי הכוכבים.