הדלת נטרקת מאחוריה עת היא עוזבת את הבית.
פנים. ערב. כניסה לחדר ניתוחים
לארה הנערה שוכבת במיטה של בית החולים, ראשה מוגבה בתגבורת של מספר כרים. הפרופסור ואימה של לארה עומדים בצד המיטה. האימא מחזיקה ביד של ביתה. תקווה בעיניה (של האם) אך גם דאגה רבה. לארה מפנה את מבטה לפרופסור.
לארה
רציתי לשאול אותך פרופסור.
פרופסור
כן?
לארה
אתה אומר שאתה מעתיק אותי כולי, כולל המוח שלי.
פרופסור
כן?!
לארה
האם הזיכרונות שלי עוברים למוח של המשועתקים?
פרופסור
התשובה היא כן. הכול עובר, החל בשריטות או ביבלות שברגלייך, דרך כתמי הלידה ונקודות החן שלך, החצוצרות המושבתות שלך וזיכרונותייך, מרגע לידתך.
לארה לא עונה אך שוקעת במצב רוח קודר. הפרופסור גוחן מעליה ונושק לה בעדינות במצחה.
פרופסור
האמיני לי יקירה, סרקנו את מוחך. את טיפוס של מלאך, אין בך כל טיפה של רשעות או אנרגיות שליליות. הזיכרונות שאת נושאת עמך יפהפיים ואני בטוח שהמשועתקים שלך יישאו אותם בגאווה עד יומם האחרון.