חוץ. ערב. במדבר
תום ולארה ממשיכים ללכת גם בעת השקיעה.
חוץ. יום. ואדי במדבר
תום ולארה הולכים לאיטם במדבר השומם, שפתותיהם מיובשות והם על סף עילפון. הם פוסעים במרחק של כמה עשרות מטרים מהמסילה ובמקביל אליה. הם נמצאים עתה בתוך וואדי רחב. תוך כדי הליכה הם קרבים לצלע ההר במקום בו יש מעט צל מפני השמש. כאשר הם מגיעים לשם, מתיישב לפתע תום על סלע, שניהם קרובים למצב של אפיסת כוחות, אדומים ומזיעים. היא שולפת את נד המים התלוי על גבה ומשקשקת אותו אבל לא נשמע כמעט רעש משום שהמים כמעט ונגמרו. היא פותחת את המימייה ומקרבת אותה לפיו של תום. בחוסר אונים הוא פותח את פיו וטיפות אחרונות גולשות במורד גרונו.
לארה
זו הייתה טעות ללכת במשך שעות היום. היינו צריכים לנוע רק בשעות בין הערביים ולא להמשיך ללכת בשמש החמה.
תום (בנימת ייאוש)
עכשיו כבר מאוחר מידי. אנחנו חייבים לעבור את היום הזה.
לארה (מנסה לטעת בו תקווה)
עוד מעט מתעקלת הדרך ואנחנו נצא מהוואדי הארור הזה.
תום (נאחז בכל כוחו ברצון להמשיך)
בואי, בואי נצא מכאן, לפני שנמות.
היא מתקרבת אליו, מושכת אותו, מנסה להרים אותו. בכבדות רבה הוא מתרומם, נשען על גופה. וכך הם ממשיכים לקרטע, תומכים זו בזה ולהיפך.