חוץ. שעת אחה"צ. בערסל של הכדור הפורח
הכדור הפורח עולה לאיטו ומגיע אט אט אל היישוב. שלט הענק "בית לחם הגלילית, 70 תושבים" המואר תמיד כבוי עתה. הכוהן מנחית את הכדור הפורח במיומנות עת הם מגיעים לרחבת הנחיתה המיועדת לקרוניות המעופפות. הכוהן הצעיר מטיל חבל וקופץ בזריזות מהערסל, הוא מלפף את החבל סביב אחד העמודים שבצד הרחבה, מהדק את הערסל כך שינחת בדיוק ברחבה. אח"כ הוא קושר קשרים נוספים כדי למנוע כל אפשרות לבריחת הכדור הפורח מהמשטח.
הכהן הצעיר (ברגישות)
לכו, אני אבוא אחר כך.
תום מהנהן בראשו. לארה מודה לכהן על רגישותו.
לארה
תודה לך.
חוץ. שעת אחה"צ. על הסולמות והמדרכות
תום ולארה עולים כלפי מעלה לעבר הקרוניות הנטועות במעלה הסולם. הם עוברים קרון אחר קרון, בודקים את שם המשפחה עד שהם מגיעים לקרון החמישי במספר, שם הם מגלים לבסוף את הקרון של "נר הלילה". כמו כל הקרונות הנטושים האחרים, גם הקרון הזה מאובק כולו.
תום (נושם נשימה עמוקה)
הגענו.
לארה אוזרת אומץ ודוחפת את הדלת. היא נפתחת בחריקה משום שכבר זמן רב לא השתמשו בה.
פנים. שעת אחה"צ. פנים הקרון של "נר הלילה"
הם פוסעים לתוך החדר. ענני אבק מתפזרים עת לארה נכנסת ראשונה לחדר. היא ממהרת לפתוח את הפתח העליון כדי שהחדר יתאוורר. היא מדליקה את האור ולהפתעתה, האור נדלק. תום נכנס אחריה. באור החיוור המשתרר בחדר מביטה בו "נר הלילה" במבט רך ואוהב, צל של חיוך על שפתותיה. היא נראית אישה מקסימה בגיל ארבעים, מלאה בשמחת חיים. על כן הציור שבו נמצא הפורטרט העצמי, מונחת מעטפה מאובקת.