לארה (גונחת)
החיים יודעים שימותו
והמתים אינם יודעים מאומה
ואין עוד להם שכר כי נשכח זכרם.
גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם
כבר אבדה
וחלק אין להם עוד לעולם
בכל אשר נעשה תחת השמש.
לך אכול בשמחה לחמך,
ושתה בלב טוב יינך,
כי כבר רצה האלוהים את מעשיך.
(קהלת, ט')
לארה שקטה לגמרי, ממשיכה לשבת במקומה ללא תזוזה. היא יודעת שקיצה קרוב. מקס, שותף לפרץ הרגשות הנדיר החושף את נשמתה, מתפעם מרגישותה. דממה ארוכה. שעה ארוכה יושבים שם לארה ומקס בלי שמראים כל סימן כאילו קיצה קרב. אוקיינוס העננים מתמלא אי שם למטה בברקים וקולות רעמים רחוקים עולים ומכים באוזניהם.
מקס (לוחש לה ברוך)
ויש כאלה שאני דואג להם לתפקיד חדש. אלה שראויים באמת, המאמינים.
בעיני לארה מופיעות פתאום דמעות, מרטיבות את לחייה, גולשות אל סנטרה. מקס יורד בסולם פנימה לתוך החדר כדי לאפשר לה להירגע בתוך ים מחשבותיה. לארה נשארת עם עצמה על הגג. מנסה לאסוף את השברים.