פנים. יום. בביתו של פרופסור שיין
רצפת הצריף הדל מכוסה בשטיחים ישנים בגווני האדום, בורדו וחום. על ארונות זעירים בצדי הקירות מועלית קטורת ממקלות רבים המעלים עשן. תמונת נוף של צייר אלמוני, כורסה ישנה בצבע בז' ושולחן עץ קטנטן לידו עם מאפרה ריקה שבה נעוצה מקטרת העישון של פרופסור שיין. על הקיר ממול תלויה טלוויזיה. האנדרואידית המלווה אותם פנימה ניגשת לעבר הטלוויזיה ולוחצת על אחד הכפתורים. הטלוויזיה נדלקת ופרצופו של שיין מופיע.
פרופסור שיין
המצאת השעתוק תוביל, בסופו של דבר, להכחדת האנושות. בשביל מה צריך אדם לגדל ילדים ולהשקיע בהם עשרות שנים מחייו עד שהוא זוכה למעט נחת מהם? בשביל מה לו ליצור יצור חי המכיל רק "חצי" מתכונותיו במקום "יצור זהה לחלוטין"? היום, כשהאנשים כה אינדיבידואליסטים, כה אגואיסטים, ויחסי הנישואין כה קצרים וארעיים?
על תמונתו של פרופסור שיין נרשם באותיות צהובות "יוני 2044". המסך משחיר. האנדרואידית מורה להם בידה להמשיך אחריה לחדר הבא. שם הם מוצאים את עצמם שוב, בחדר קר עם ארונות מתכת וזכוכית. זהו אולם ייצור שבמרכזו שני מיכלים גדולים. תום נרעד כשהוא מבין לאן הם נכנסים.
האנדרואידית המדריכה
אתם נמצאים במתקן השעתוק הראשון שהמציא פרופסור שיין במעבדה. מתקן זה היה הראשון בסדרה ארוכה של מתקני ייצור משוכללים הרבה יותר. לאחר המלחמה מצאנו את שרידי המתקן באוניברסיטה לשעבר של פרופסור שיין ודאגנו להביא אותה לכאן ולשפצה. היא משמשת עתה כחלק מהמוזיאון שלנו.
על גבי מסך טלוויזיה אחר מעל לארונות המתכת והזכוכית הריקים, מופיע פרצופו של פרופסור שיין.