כל אותו זמן ממשיכה המקהלה לשיר ועתה היא מגיעה לשיא של המזמור. תום מביט בעיניה של לארה הדומעות מהתרגשות עזה והוא פשוט אינו יודע מה לעשות, לפיכך הוא נשאר ישוב על ברכיו, מתפתל מידי רגע בחוסר נוחות עקב הלחץ הממושך המופעל על ברכיו בצורת ישיבתו. הכוהן בקימונו הסגול בלוויית שתי נערות בקימונו כתום יורדים מהבמה לעברם של השניים. בקהל נפער פתח לאורך האולם עד שהכהן הצעיר מגיע אל מול תום המופתע ולארה המשותקת מרוב רגשותיה. הכהן משפיל את ראשו בתנועה קצרה. אח"כ הוא מושיט את ידו לעבר תום.
הכהן
בואו, עלו אתנו אל הבמה.
פנים. יום. למרגלות פסלו של פרופסור שיין
הכהן הצעיר
אני מקווה שישנתם טוב הלילה. שמי מקס. הבוקר נראה לכם את המוזיאון שבנינו כאן לזכרו של פרופסור שיין, היכן הוא גר, מה הוא עשה בשנותיו האחרונות ולאן רעיונותיו וגאוניותו הובילו אותו, אותנו.
תום
אנחנו אורחיך, אנחנו מוכנים.
חוץ. יום. בתוך המקדש
הכהן מוביל אותם עד למסדרון עד שהם יוצאים מתוכו לתוך פטיו ענק, חצר פנימית בתוך המקדש. במרכז החצר ישנו צריף ישן "הכלוא" ע"י קירותיו הגבוהים של המקדש הענק שנבנה מסביבו. את הצריף מקיפה חצר צרה, שבה שבילי חצץ לבן ודק ופרחים וצמחיה מגוונת ומטופחת לאורכם. גדר של ברושים גזומים ומטופחים מקיפה את הצריף והחצר, כמגוננת עליהם מפני הקירות הגבוהים של המקדש המאיימים לחנוק אותם. גנן זקן וכפוף גב בקימונו לבן חולף על פניהם עם מריצה עליה מונחים מגרפה ועוד כלי גינון. מים זורמים משכשכים בתעלות זעירות לאורך השבילים. כשהם מגיעים לפתח הצריף עומדת שם אנדרואידית בקימונו כתום ומובילה אותם פנימה.