תום עובר על פני ארונות זכוכית סגורים, מבעד לזכוכית האטומה, מכוסת האדים, ניבטים אליו פנים ישנות וקפואות של אנדרואידים. על הארונות יש שלטים ממוספרים עליהם כתוב בגדול קודים אלפא ביתיים בני 12 ספרות ואותיות. המנהלת רואה את תום המביט בעניין.
מנהלת
אלה הם "המקוריים" שלנו. אנו שומרים אותם במצב קיפאון כדי שלא יזדקנו. הפעם היחידה שאנו מוציאים אותם מכאן ומפשירים אותם זה כשאנו משכפלים אותם, לאחר מכן הם חוזרים לכאן שוב.
תום (מזועזע)
אלוהים.
מנהלת (מסבירה)
לאחר המלחמה התנתקו אזורים שלמים זה מזה בשל הזיהום. שוק "המקוריים" נעשה כה בעייתי עבורנו עד כי אנו מחזיקים אותם כיום במצב גולמי כדי להאריך את חייהם ככל האפשר. קשה מאוד היום להשיג "מקוריים" חדשים. למעשה כבר אין בכלל דגמים חדשים פשוט משום ש… האנושות כמעט ונכחדה.
תום נרעד כנגד רצונו.
תום
כמה אנשים נותרו בחיים?
מנהלת
באזור שלנו נותרת האחרון, כל הישובים בשמים ריקים לחלוטין.
המנהלת מובילה אותם דרך שער באחת מפינות החדר. השער סגור על ידי רצועות פלסטיק עבות היוצרות מעין וילון אטום. מפיהם בוקעים עננים קטנים של אדים מחמת הקור. לארה משפשפת את ידיה, כתפיה שחוחות מחמת הקור. המנהלת ממשיכה להסביר להם ומסיטה את וילון רצועות הפלסטיק ונותנת לשניהם לעבור לחדר השני.