לארה נותרת אדישה למתק השפתיים של הפרופסור.
לארה (ממלמלת)
אני לא בטוחה שזה ימצא חן בעיני. האם אני אראה בעתיד את הכפילים שלי?
הפרופסור מעודד את לארה תוך שפניו אורות.
פרופסור
לא לארה, היועצים הפסיכולוגיים שלנו אוסרים על המקור לפגוש את הכפילים שלו. (מנסה להרגיע) הסיכוי שתתקלי בהם בהמשך חייך, אפסי מאחר והאנדרואידים מוצבים לתפקידים מרוחקים ואין סיכוי שהם יסתובבו בינינו. (מנסה לעבור נושא) אבל תדעי לך (ברגשנות) את תהפכי לאגדה, מה שאי אפשר יהיה לומר על כל חברותייך וחברייך שייעלמו בתהום הנשייה.
לארה (ממלמלת)
אני לא חושבת שאי פעם אהיה מעוניינת לפגוש בהם.
היא מפנה גבה לאימה ולפרופסור, אות שהשיחה הסתיימה. ראשה נעוץ בכר פניה מביטות לעבר נקודה בלתי ברורה בקיר הלבן. מאחורי גבה, היא מסמנת להם בידה כי היא מעוניינת להיות לבד. לאחר שניות ספורות של מבוכה, הם עוזבים את החדר.
לארה (קוראת לעברם)
ואני גם לא רוצה להיות אגדה. אני רוצה לחיות, רק לחיות.
חוץ. צהרי יום. שדה פתוח
לארה הנערה מנצלת את הירידה בערנותו של הנער המנשק והיא מצליחה לפתע לנער אותו ולערער את שווי משקלו. בזריזות ומאחר והיא אתלטית במבנה גופה, היא מפילה אותו וגוחנת מעליו, ברכיה לצד צלעותיו, עתה היא זו הכורעת מעליו בתנוחת בעלות, פניה מחייכות כשהיא לשה באצבעות שתי ידיה את לחייו של חברה הנבוך.
לארה (בקול ניחר)
אל תזוז.