פנים. יום. בתוך קונטיינר אספקה
לארה ותום יושבים בצד הקונטיינר המעופף, על שני כסאות מקובעים ברצפה, בינות לחלונות המאפשרים לטייס שדה ראיה מוגבל. במרכז הקרון יושב אנדרואיד צעיר וקרח בקימונו כתום. תום ולארה יושבים משני צדדיו במושבים, בצמוד לקירות הקרון. המכולה מתנשמת ומתנשפת באיטיות. חלונות בצידי הקרון מאפשרים לטייס, מידה מסוימת של שדה ראיה. תום יושב סקרן ומסתכל בלא הרף בטייס, בפעולותיו ודרך החלונות החוצה. מאחורי הטייס נמצאים מצד אחד מיכל מים גדול המאפשר אספקת מים למיכל שבישוב, צינור עבה משתלשל ממנו, מתפתל, על רצפת הקרון המעופף. מצד שני של הקרון נמצאים מגירות אספקה ובהם חבילות מזון עטופות, חבילות אותן מכיר תום היטב. הקרונית משייטת עתה בגובה העננים ולא רואים כלום מבעד לחלונות מלבד ערפל.
תום
הפעם האחרונה שירדתי בדבר כזה לארץ הייתה כשהייתי צעיר. אז, עוד הייתי תמים וחשבתי שלאחר שנים אחדות נרד שוב לקרקע של כדור הארץ, אבל מאז… דברים רבים השתנו.
קולו דועך בעצב. משתררת דממה.
תום
הקרוניות הארורות הללו לא השתנו מאז.
לארה (מנסה לעודד את תום)
הקרוניות הזקנות הללו דואגות לנו כל השנים ומביאות אספקת מים, מזון ומצרכים.
טייס (מעביר נושא)
לאן אתם מתכוונים להגיע?
תום
ליישוב המרוחק מכאן כמה מאות קילומטרים.
הטייס מניע את ראשו בהערכה לאומץ ליבם.