רחל מגיעה עד גדר האבן הגבוהה המקיפה את המבנה, מאיה על זרועה. בצד המבנה עומדת מכונית חשמלית קטנה לנסיעה בתוך שטח המכון. המבנה מואר באור לבן ושטני וצמרמורת עוברת בלב רחל. מתנשפת מפחד וממאמץ היא בודקת את השער אולם הוא סגור. בייאושה היא מטלטלת את השער. מבטה מוסט לעבר החיילים והכלבים, הם כבר לא רחוקים והיא יודעת כי הם רואים אותה ומתקדמים לעברה. לפתע נשמע קול זמזום מהשער. בלי להסס דוחפת רחל בכל כוחה את דלת הפלדה והיא נפתחת בנקישה. היא חודרת לחצר ומיד סוגרת את הדלת אחריה. היא בוחנת את פנים החצר. מצלמות טלוויזיה על קיר הבניין עוקבות אחריה. זמזום נוסף נשמע ורחל פורצת לעבר דלת הכניסה באנחה הנעה בין ייאוש לתקווה. ברגע שרחל סוגרת עליהן את דלת המכון ועומדת עם מאיה בתוך המבנה מאחורי דלת הזכוכית המשוריינת, מגיעים החיילים עם הכלבים לשער החיצוני. אחד הכלבים נובח בטירוף והשני נעמד בתנוחת איום עם רגליו הקדמיות על השער, לועו האימתני מגיר רוק בטירוף ובפיו בובת השפן הקרועה שמצא בדרך.
חוץ. ערב. מדשאת המכון
רחל לא מתעכבת, בהחלטה נחושה היא נכנסת פנימה לתוך המבנה. היא מגיעה לשלט "ימינה למעבדות, שמאלה למשרדים ולמרפאות החוץ". בהחלטה של רגע היא פונה ימינה. הדלתות האוטומטיות נפתחות ונסגרות בפניה של רחל בזו אחר זו.
רחל מגיעה לשלט השני "ימינה לכלובי החיות, שמאלה למעבדה". רחל בייאושה פונה לעבר מאיה.
רחל
מה את אומרת חמודה? לחיות או למעבדה?
מאיה (לפתע)
לחיות אימא, תלכי לחיות.
רחל שמחה על ההחלטה של בתה.
רחל
כן מאיה.