מלוויו של יעקב קמים והמזכיר הצבאי מזדרז לפתוח להם את דלת החדר. הם יוצאים החוצה לדלת אחרת מזו שנכנסו דרכה. מכונית חשמלית קטנה מחכה להם שם ויעקב ומלקולם עולים עליה ונוסעים בתוך מנהרה ארוכה וחשוכה כשרק אורות המכונית מבליחים בחשיכה הכבדה. לאחר דקות ארוכות הם מגיעים לרחבה קטנה בפתחו של האנגר ענק. שם הם יורדים מהמכונית והולכים לעבר דלת ברזל כבדה. יעקב ומלקולם בלבד נכנסים בשערי ההאנגר לאולם הענק והקר. בנקישה חדה מדליק מלקולם את אור החשמל בעת שהדלת הכבדה נטרקת מאחוריהם.
מלקולם (נרעד)
המקום הזה תמיד מבעית אותי כל פעם מחדש.
יעקב
אין פלא, אין פלא.
פנים. יום. אולם
עשרות מיטות עליהן שרועות גופות של צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, נערות ואף מספר ילדים שוכבים מעולפים ללא ניע ובשקט קודר. ליד כל מיטה עמוד עם זונדות. האנשים מכוסים בשמיכות. יעקב נרעד בכל גופו מהתמונה. הבל נשימת פיהם של מלקולם ויעקב יוצא כאד מחמת הקור השורר באולם.
מלקולם
זהו יעקב. את האנשים הללו עלינו לנסות ולהציל. ישנם עוד עשרות אלפים שכאלה אבל כאן ריכזנו את החשובים שבהם.
יעקב מטייל אנה ואנה בינות המיטות, אפוף מחשבות בעוד שמלקולם נעצר ליד הדלת ולא מהין להיכנס עמוק יותר לתוך האולם.
לאחר זמן מה, סב יעקב על עקביו וחוזר למלקולם.
יעקב
בוא נצא. אני חייב זמן לחשוב. יש לנו בעיה.
איש מעשרות הגופות השרועות בעילפון אינו זז או מגיב. נורות חשמל צהובות ערומות משתלשלות מהתקרה הגבוהה מאירות באור הבלתי פוסק את האומללים. הם יוצאים. נשמעת טריקה של דלת הברזל הענקית המהדהדת בכל רחבי האולם.