אחד הקופים הגדולים יוצא חרישית מכלובו. אחריו נעים יוצאים עוד כמה מקופי הבבון הגדולים ועוד שני קופי שימפנזה. הם נעים חרישית אך שומרים על מרחק של מספר מטרים מאחורי פרופסור לוי המתוודה בפני רחל.
פרופסור לוי (ברגשנות)
רחל, לו היית יודעת כמה אני אוהב אותך, אלוהים. לו היית יודעת איך אני סוגד לך. איך שמרתי עלייך כעל בבת עיני. הרי את כל מה שעשיתי זה כדי להרשים אותך, כדי שאולי אזכה ביום מהימים שתאהבי אותי.
רחל דוממת, בהלם.
פרופסור לוי (מתוודה)
תמיד ראיתי אותך, ברגעים העצובים והשמחים, חייתי איתך ועם יעקב, ותמיד קינאתי לך. שלוש שנים לאחר שהייתם איתנו, עלה במוחי רעיון והחלטתי לבצע ניסוי. לקחתי מנה מדמך ומדמו של יעקב, והמצאתי את התרופה ההומיאופתית. את התרופה ניסינו על מספר אנשים בלא ידיעתם וגילינו שרובם מגלים שיפור בריאותי ניכר. רק כשישה עשר אחוזים בלבד נכנסו להלם שממנו לא התאוששו. חמישים ושישה אחוזים מהאנשים שלקחו את התרופה שלנו, לא חלו מאז ועד היום והשאר נשארו חולים. אז עברנו לייצור התרופה כסם.
רחל (בגועל נפש)
השתמשת בנו למטרותיך הנפשעות. הפכת אותנו למכונות ייצור שלך?!
פרופסור לוי (ברוך)
לא, לא! את לא מבינה. הפכתי אותך לאימא הגדולה של הגזע האנושי החדש. כמוכם הבנתי כי לא תהיה לאנושות תקומה אולם גיליתי כי בזכות המצאתי, תוכל האנושות להשתקם, בלי להיות תלויה בחסדי החייזרים. כמוך וכמו יעקב גם בדמי, זורמים עתה הגנים החדשים. רחל, תמיד אהבתי אותך.
רחל בהלם מוחלט. היא משפילה את מבטה.