חוץ. שעת שחר. גבעה לא רחוק מהמכון
רחל, יעקב ומאיה העייפה על זרועותיו, משעינה ראשה על כתפו, יוצאים מהרכב. הם נמצאים על גבעה שוממה הסמוכה למכון. בדממה הם עומדים בחשכת הלילה העומד להסתיים ומביטים באש העולה מרחוק מהמכון. צלילי סירנה נשמעים מרחוק ואורות אדומים מהבהבים מתרוצצים מסביב לבניין הבוער. בקצה השמים פס אור צר, השחר עולה. יעקב אוחז את מאיה על ידו האחת ובידו השנייה מחבק את רחל. מהעבר השני של הגבעה ניבטת אליהם העיר המתעוררת ליום חדש. אורות עמודי החשמל בכביש שמתחתיהם עדיין דלוקים באור ראשון של בוקר. משאית אספקה חשמלית של מזון עוברת בשקט מתחת לגבעה, נוסעת לכיוון העיר. אוטובוס חשמלי נראה מרחוק.
יעקב (VOICE OVER)
תם הקרב על האנושות. האנושות עברה ועוברת בלא ידיעתה מטמורפוזה ההופכת אותנו למשהו אחר, למשהו נפלא. צחוק הגורל הוא כי לא המדינאים, לא הפוליטיקאים וגם לא אנשי הדת חורצים את גורל האנושות אלא דווקא האנשים הפשוטים. על סף השמדת האנושות אלה דווקא אנשי הקצוות של החברה האנושית, בבחירתם הלא מודעת, המכניסים בדלת האחורית את בשורת החוצנים. הם אלה שבוחרים לחיות, לצעוד את הצעד הקטן שיוביל מעתה את האנושות קדימה, בריאה ושלמה עם עצמה מתמיד, לעולם חדש ומפויס.
כותרות סוף הסרט
חוץ. שעת זריחה. גבעה לא רחוק מהמכון
כדור האש הכתום המופיע אט אט בקו האופק, שעת זריחה.
סוף