פרופסור לוי (בתסכול)
שיט! שיט! לא עוד פעם!
רחל (בתדהמה)
עוד פעם? האם היו פעמים כאלה כבר בעבר?
פרופסור לוי (תופס את עצמו)
לא! התכוונתי שנצטרך להטיל עוד פעם סגר ביולוגי כמו שהיה אתכם.
רחל (מרגיעה)
הוא לא קיים איתה יחסי מין, לדבריו הם רק התנשקו.
פרופסור לוי (נסער)
זה מספיק! זה מספיק כדי לבצע את ההעברה! אלוהים!
פרופסור לוי נראה מבעד למסך הטלפון תופס בידיו את ראשו. רחל מסתכלת במבט חודר בתגובותיו, בכל זאת יש לה הרגשה לא נוחה מתגובותיו של פרופסור לוי.
רחל
דיברתי הערב עם תומר. הוא יודע עכשיו כי הוא "שונה" משאר האנשים. הוא מחבב מאוד את הנערה ויש לו עכשיו רגשות אשמה כבדים. אני מקווה שהוא יצא מזה אך קודם כל אני מתפללת לשלום הנערה המסכנה. צלצלתי לך כדי לחסוך לכם זמן באיתור הבעיה הרפואית של הנערה.
פרופסור לוי
לעזאזל!
פרופסור לוי, בגסות רבה, מגיש אצבעו למסך. המסך כבה. כל זאת בלי להיפרד מרחל.
פנים. יום. חדר מבודד בבית חולים
יעל שוכבת ללא תנועה על מיטה. זונדה מחוברת לזרועה. בחדר נמצאות אימה של יעל העומדת לצידה האחד של המיטה. פרופסור לוי עומד בקצה החדר ומשקיף עליהם. תומר נכנס לחדר, מתוח ועצבני ביותר. פרופסור לוי מעיף אליו מבט קצר אך לא אומר מאומה אלא ממשיך לבהות ביעל, מלטף את סנטרו ללא הרף. מהצד הוא בוחן בתומר ההולך ומתכווץ, כתפיו שחות כשהוא רואה אותה.