תומר (בהיסוס)
פרופסור לוי, האם אני אוכל לשבת לידה? אולי אדבר איתה?
פרופסור לוי עושה מאמץ לא להאשים את תומר בגלוי.
פרופסור לוי
בבקשה. אין לנו שום רעיון מה ניתן לעשות במצבה הנוכחי אלא לקוות לטוב. שום דבר חדש כבר לא יכול להזיק יותר ממה שכבר קרה לה.
תומר
תודה. לא אוכל לסלוח לעצמי אם יקרה ליעל משהו בלתי הפיך.
תומר ניגש ליעל, גורר איתו כסא. הוא מתיישב עליו בעייפות. אצבעות ידיו נוגעות בזרועה של יעל, בעדינות, כנוגע בזכוכית. אימה של יעל מביטה בו ומבטה כסכינים.
חוץ. יום. אגם מים
יעקב יושב בסירת קאנו דקה על פני מים שקטים. הסירה נעה בחרישיות בזרם בלתי נראה בלי שיעקב עושה משהו. מאות כפות ידיים בוקעות לפתע מן המים, כשושני מים. הסירה נעצרת סביבם וכפות הידיים מתרוממות לעברו מתוך המים, כמבקשות שיחלצו אותן. אוושה קלה ברקע. יעקב מתכופף לעבר המים ורואה פנים לבנות רבות שקועות בתוך המים, העיניים עצומות, הפנים קפואות אולם הידיים הנשלחות לעברו החוצה יש בהן חיים. כמתוך חלום הוא מגיש את ידו לעבר כפות הידיים ולפתע הם לופתות את ידיו ומושכות אותו אליהן.
הסירה מתנדנדת בפראות, ידיים נוגעות בסירה הקלה ומטלטלות אותה מכיוונים שונים. יעקב מושך ידיו מאחיזת הידיים המגיחות מתוך המים, נאחז בכל כוחו בסירה הדקה בניסיון לשמור על שיווי המשקל שלו. האוושה הולכת וגוברת בהדרגה לידי צליל חודר ומכאיב לאוזניים.