פנים. לילה. חדרה של מאיה
תומר מופיע בפתח החדר, מתוח עד להתפקע. רחל מביטה בו ומסמנת לו כי היא כבר יוצאת מהחדר. היא מביטה בבתה הישנה ואז סוגרת בעדינות את הספר ממנו היא קראה לה ומניחה אותו בשידה שלידה. היא קמה ויוצאת לעבר תומר לא לפני שהיא סוגרת אחריה את הדלת בשקט. הם מתיישבים בפינת האוכל הקטנה שבמטבח.
רחל
כן תומר?
תומר
אימא, אני רוצה לשאול אותך משהו.
רחל
כן, אני שומעת.
תומר (מכין את עצמו)
אני יודע שמעולם לא חקרתי ולא שאלתי אותך ואת אבא מה בדיוק קרה איתי ואיתכם.
רחל (מחייכת)
אתה הרי יודע שהיית חולה מאוד, על סף המוות ואבא ריפא אותך כנגד כל הסיכויים?
תומר (מטיח באימו בעצבנות)
כן אימא, את זה אני יודע. אולי תמכרי לי משהו חדש לשם שינוי? למה אנחנו חיים בבית כלא?! (קולו עולה לכמעט צעקה) למה אנחנו חיים בגן החיות הזה?! למה יש לנו מעקב על הטלפונים?! שכל יציאה מהמכון משולה למבצע צבאי?! למה?!
רחל מופתעת מסתכלת בבנה שבגר ולא מוצאת עבורו תשובה.