מלקולם נרעד למחשבה שיעקב הולך להסתגר המקום הנורא ההוא. הוא פולט אנחת רחמים על יעקב.
מלקולם
אני מבין יעקב. הוראותיך ימולאו.
יעקב
גם אם זה ייקח יומיים, שלושה או אפילו יותר, שאף אחד לא ייכנס לשם. ברור?
מלקולם
כן. (מכחכח בגרונו ולאחר הפסקה קצרה שואל) מה אתה מנסה לעשות שם?
יעקב
אני עוד לא יודע, אני מרגיש. אני מרגיש מה צריכה להיות הדרך. הדברים יתבהרו לי כשאהיה שם לבד, עם האומללים ההם.
פנים. ערב. פתח האולם שבו מאושפזים החולים
מלקולם מלווה את יעקב אל פתח האולם. שתי אחיות אחרונות יוצאות בזריזות מפתח הדלת לאחר שמסיימות את עבודתן. מלקולם ויעקב נעמדים לפני דלת המתכת הכבדה.
מלקולם
מי ייתן ואלוהים יעזור לך, יעקב. יעזור לכולנו.
מלקולם ויעקב לוחצים ידיים בלחיצה איתנה. הם מביטים זה בעיני זה. אחר כך נשבר ביניהם הקרח והם מתחבקים. מיד לאחר מכן פותח יעקב את דלת האולם, נכנס פנימה בזריזות וטורק אחריו את הדלת. מבעד לצוהר זכוכית קטן שבדלת משקיף מלקולם, בניסיון לראות מה קורה בפנים אך הוא לא מצליח לראות מאומה.
פנים. יום. לשכתו של הגנרל
הגנרל, מלקולם, ומזכירו ועוד רופא או שניים, ישובים מול המסך המוקרן על הקיר בחדרו של הגנרל. בתמונה מטושטשת קמעה רואים את יעקב, יושב ללא ניע על כסא למול מיטותיהם של החולים.
גנרל
מה לעזאזל הוא עושה?