תומר (מתרגש)
זה משהו שאינני מבין. יש משהו מאוד לא בסדר בכל העניין הזה. למה אתם נותנים להם להחזיק אתכם ואותנו, הילדים שלכם, בכלא? למה אתם משלימים עם זה? למה אינכם עובדים כמו כל זוג נורמלי לפי כישוריכם, ובכל זאת מקבלים מידי חודש תקציב זעום לניהול המשפחה שלנו? הרי סיפרת לי שעבדת במחשבים ובכל זאת, היום את לא עושה עם עצמך כלום מלבד ללמד את מאיה ויובל, ויעקב? אבא? הוא היום סתם פקיד שמעביר ניירות מפה לשם.
רחל
אף פעם לא סיפרנו לך כי זה עניין רציני מדי. אבל מאחר ואתה שואל אני אענה לך. הגעת לגיל בו איננו יכולים יותר להתחמק מתשובות.
תומר
תודה אימא. אני מבטיח שזה יישאר רק ביני לבינך ואבא.
רחל
לא בטוח שתאהב את מה שתשמע.
תומר
אני מוכן לשמוע כל דבר ובלבד להסיר את הספקות מעל הלב שלי. לחיות באי ידיעה זה מענה יותר.
רחל (מכינה את עצמה).
רחל
אנו סגורים במכון כי אנחנו… שונים. שונים משאר בני האדם.
תומר (מתגונן)
אני לא חושב שאני שונה אימא.
רחל מחייכת לתומר ואוחזת בידו בחיבה.
רחל
אתה שונה תומר. כמה ילדים בגילך כבר משלימים את הדוקטורט? כמה ילדים בני גילך יש להם עשרות פטנטים בינלאומיים הממומנים על ידי מדינת ישראל בכבודה ובעצמה?