יעקב והפרופסור שותקים. השמש מתקדמת לאיטה לכיוון הים. צוויחות שחף נשמעות מרחוק וצהלה רחוקה של ילדיו של יעקב.
יעקב
פרופסור לוי, אף פעם לא אמרתי לך, אבל המדינה גזלה מאתנו את חירותנו. זכויותינו הבסיסיות נרמסו והושמנו בכלוב זהב. אני מניח שהיה לך חלק נכבד בהפרת זכויות זאת ואני מקווה שאתה מרגיש טוב עם עצמך כל פעם כשאתה מסתכל בראי.
יעקב מסתכל ישירות בעיניו של פרופסור לוי. אולם זה שותק מבעד למשקפי השמש הכהים שלו.
יעקב (בעדינות)
תוריד את המשקפיים בבקשה, פרופסור לוי.
פרופסור לוי מוריד את משקפיו ובעיניים עייפות מביט בחזרה בעיניו הבורקות של יעקב.
פרופסור לוי
כל מה שאני עושה למענכם הוא. אתה יודע עד כמה אני מחבב אתכם, אותך ואת רחל וגם את ילדיך המדהימים.
יעקב
למה יש לי תחושה פרופסור, שאתה ארגנת לנו את "יום הכיף" הזה כי אתה מעוניין במשהו?
פרופסור לוי מכחכח בגרונו ואוזר אומץ.
פרופסור לוי
מה דעתך יעקב, לנסוע לזמן קצר לארצות הברית? אתה מוזמן לשם, כאורח המדינה. זה יעשה לך טוב, חופשה קצרה, אנשים חדשים. אולי תוכל לפתח שם גם מעט קשרים. עם החברה הללו זה מעולם לא הזיק. ואולי גם תוכל לשרת את מדינתך.
צריחת שחף נשמעת מעל.
יעקב
ארצות הברית? הממממ… נצטרך לחשוב על כך. למה? מה קרה?