קריין (VOICE OVER)
האזרחים הישראליים שמעיזים לעמוד בצד הדרך רובם ככולם זקנים, מספרים צרובים על זרועם, פנים שכבר ראו הכול, את אושוויץ ובירקנאו, את סיביר, אנשים שחוו את מוראות מלחמת העולם השנייה. גם זקנים אתיופיים עומדים שם, אלה ששרדו את הצעדות לאריתריאה ולסודן עד שהגיעו בדרך לא דרך לישראל. הם עומדים שם כולם, נפולי פנים ושותקים. אנשים שיודעים כי אין להם לאן להמשיך את חייהם.
לפתע מופסקת המוסיקה והרמקולים מתחילים לחרוק את נאומו האחרון, המוקלט, של ראש ממשלת ישראל אברהם דורק, שאותה השעה כבר לא בין החיים.
אברהם דורק (VOICE OVER)
אזרחי ישראל, בצער, באימה וביגון שאין ולא היה כמוהו אנו נאלצים להיכנע לאויבנו הערבים. הערב הגשתי את בקשת הכניעה דרך ובאמצעות ממשלת ארה"ב ואנו תקווה כי מעשי הביזה, השוד, האונס והרצח באזרחי ישראל ייפסקו מידית.
אנו תולים תקוותנו בבורא עולם. הוריתי לרמטכ"ל להשבית את כלי נשקנו. המלחמה הגיעה עד לפתחנו, עד לתל אביב. בכל מקום בו עברו שיירות הטנקים של אויבנו הרצחניים, נשאר רק הרס, מוות ושכול.
אזרחי ישראל, ממשלת ישראל, כנסת ישראל וצבא ישראל מרכינים ראש בפני עם ישראל ביום נורא זה ומודים: חטאנו, פשענו כלפי העם. אשמים אנו על שלא עמד לנו כוחנו כנגד אויבנו הערבים.
נאומו זה, גורר את הזקנים להתייפחות מרה, בצד הדרך.
אלי
זהו.
אומר אלי לאשתו, גם הוא בעיניים מלאות דמעות, בעודו מחזיק את הגה הטויוטה.
אלי
כלו כל הקיצים, הישראלים מתחילים לעכל את תבוסתם.
הוא מנגב בשרוולו המזוהם את עיניו כדי להסתיר מעיני החיילים האיראניים את העובדה שהוא בוכה אולם גל חדש של דמעות מציף אותו בלא שליטה את עיניו.
אלי (ממלמל)
Que el diablo se lleve el alma de los ministros del
govierno de Israel
(יקח השטן את נשמתם של חברי ממשלת ישראל)