רוב החיילים במצב הקרוב לעילפון, רובם מיובשים והמעטים מביניהם שעדיין בהכרה מלאה משרבבים את ידיהם מבעד לכלובים במאמץ לעורר את רחמי אלה שבחוץ. יהושע ואלי הולכים לצד המשאיות, מהדקים את לסתותיהם בחוזקה כדי לעצור את עצמם מלבצע איזו שטות הכרוכה בהתאבדות, מחמת מספרם הרב של השומרים המזויינים.
יהושע
מה קורה כאן?
שואל יהושע את אחד הקצינים הזוטרים שעומדים בחברת עוד שניים מחבריו.
קצין זוטר
אנו מובילים שבויי מלחמה ישראלים לשטח רצועת עזה, למחנות אנצאר, שם הם ייחקרו ויישפטו כפושעי מלחמה.
שקט משתרר בעקבות דברי הקצין. מאחורי אלי, נשמעת לפתע צעקה של חייל פלשתינאי שרואה את בתו של אלי, ליאת, שיצאה מהרכב ומחלקת שני בקבוקי מים לשבויים שמוחזקים בכלובים. אמנם, ליאת מנסה לעשות את הדבר בגניבה אך היא נצפית על ידי החייל והוא בא להתלונן בפני הקצין.
יהושע (בשקט)
זוהי בתי.
הוא מסתכל בעיניו של הקצין. יהושע תופס מיד כי הם הסתבכו קשה, עד כדי סכנת חיים. אם הקצין יבדוק הוא יראה מיד כי ליאת אינה דוברת ערבית.
יהושע
זו מצווה מן הקוראן הקדוש לטפל בשבויים הכופרים.
מיד רץ אליה בצרחות אימים בערבית, סוטר לה בחוזקה על לחיה, לופת את ידה בחוזקה וגרר אותה בחזרה לטנדר הטויוטה כשהיא בוכה והמומה, שם הוא עולה בעקבותיה על הטנדר בעוד אלי עולה על הלנדרובר. תוך דקה, הם יורדים לשול הכביש, נוסעים באיטיות מחרידה על דרך העפר, חשופים לגחמיו של הקצין הפלשתינאי וחייליו, עד שהם עוקפים את השיירה ונעלמים בדהרה מן המקום. מאחוריהם, מביט בהם הקצין הפלשתינאי במבט מוזר ומלא מחשבות.
קריין (VOICE OVER)
אם רק היה בלי המטען של השבויים הישראליים, קרוב לוודאי שהיה מעז לעצור אותם ולחקרם, על אף העובדה שהיו נציגים דיפלומטיים של קטאר. אולם עתה, הוא במשימה והוא לא רוצה שום הפרעה או הסחת דעת. כבר בתחילת הדרך הזהירו אותו מפקדיו כי הם חשופים לפרובוקציות וייתכן כי שרידי הצבא הישראלי יתקפו את השיירה. לפיכך הוא נותן להם לנוס מן המקום כשהוא מתפלל בליבו לשוב ולראות אותם בהמשך. אז הוא כבר יטפל בהם.