אלי מימינו נאבק לפתוח שתי קופסאות שימורים לארוחת ערב.
החשיכה כבר יורדת לחלוטין ויהושע פותח את הדלתות כדי שאורן הקלוש של מנורות המכוניות יאיר במקצת את החשכה שמסביבם.
יהושע
בנות כמה אתן?
רעיה
אלירן בת 19 והיא חרשת אילמת. אני בת 16.
היא פונה לאחותה ומדברת איתה באמצעות ידיה ופרצופה בשפת החרשים אילמים.
רעיה
היא מבינה אותך באור יום, היא קוראת את שפתיך, אולם עתה, בחשכה, קשה לה יותר. היא לומדת להיות מורה לחינוך מיוחד לילדים חרשים אילמים.
יהושע
אני מבין, שמי יהושע, וזהו חברי אלי ואשתו דינה ובתם ליאת. אנחנו ידידים טובים בצבא וגם בחיים האזרחיים. אנו באים עכשיו היישר מרמת הגולן. בדרך אספנו את אשתו של אלי ובתו מנהריה. בדרך ליקנעם מצאנו את איתמר, הילד בן השמונה. משפחתו נהרגה בזמן שנסעו בשיירת פליטים לכיוון יקנעם.
אלירן החלה לפתע לפזז בידיה בשפת סימנים ובפרצופה ולאחר שניות ספורות שאלה רעיה.
רעיה
אלירן שואלת, מה יהיה עכשיו אתנו ולאן אתם נוסעים?
יהושע
אנו נוסעים קודם כל לחלץ את אשתי, אנו גרים ברמת אביב ג'. אחר כך כנראה שניסע דרומה. אין לנו מה לחפש יותר באזור המרכז ואנו יורדים לאילת. המטרה הסופית שלנו היא אריתריאה או אתיופיה. שם נהיה בטוחים. משם נמשיך כבר לאן שנרצה.
אלירן ממשיכה להניע את ידיה.
רעיה
היא אומרת שאנו רוצות לבוא אתכם. אין לנו מקום אחר ללכת ואלירן אומרת שהורינו כבר אינם בין החיים. שמענו שהיה טבח גדול בנתניה ומאבא שלנו לא שמענו מאז תחילת הקרבות ברמת הגולן. אם נוכל, אולי נחפש אותם בעתיד. כרגע אנחנו רק רוצות לברוח מכאן.