שקופית:
אל החופש
יום ד' 05:30
פנים. שחר. ביאכטה
עם אור ראשון פוקח יהושע את עיניו. הוא מוצא את עצמו חבוק ומכורבל עם אלירן שישנה עדיין, פיה פעור לרווחה, ראשה מונח בעדינות על זרועו.
קריין (VOICE OVER)
אחרי חווית הקור הקשה שעברו שניהם בשחייה הארוכה בליל אמש והחדירה לנמל העוין, היה במגע גופה החם וקרבתה אליו משהו שגרם לו לחוש קרוב מאוד אליה, גם נפשית, והוא תהה עוד כמה מתחזיותיה יתגשמו. עד כה, היא הוכיחה את עצמה, ללא ספק.
הוא מרים מעט את רגלו החשופה, מנסה לא לזוז בשאר חלקי גופו כדי לא להעיר אותה. באור החיוור שבוקע מהחלונות הפלסטיק השקופים הוא מציץ בסקרנות בכתם השחור שברגלו, מעט מתחת לברכו. דומה היה שהפצע התכווץ מאוד בלילה האחרון ונוקה במי הים. שום דבר ממראה רגלו לא הזכיר את חומרת פציעתו שלוש יממות קודם לכן.
קריין (VOICE OVER)
הוא נזכר ברעיה שרכנה אליו בעת שנפרד ממנה ובסוד שלחשה באוזנו.
תשמע בקולה! לך אחריה אם אתה רוצה לחיות! היא יודעת הכול! הכול!
היה משהו מצמרר ופטאלי בטון שבו אמרה את הדברים ורק עתה היה ליהושע זמן לעכל את דבריה. העובדה שהיא ידעה כי הוא יהיה זה שישחרר אותן מגורל נורא, העובדה שהיא דיברה עליו כבעלה, תיארה את גילו, צורתו ותכונותיו עוד שנים קודם לכן, העובדה שהיא ריפאה את פצעו, שהיא הכשירה את עצמה כל השנים להיות שחיינית מצטיינת, האם ייתכן והיא פשוט הכינה את עצמה לגורלה? אם כן, מה עוד היא יודעת ושהאחרים לא? יהושע לא מעז לחשוב על כך. תמונתו שלו איתה, כשחמשת ילדיהם מסביבם, חוזרת אליו לפתע, מהממת אותו בעוצמתה, מרסקת את בטחונו העצמי, את הציניות הרגילה הנובעת מהרציונליות שלו.
אלירן מתנערת בזרועותיו, מנסה להתהפך על צידה ופוקחת את עיניה. הדבר הראשון שהיא רואה הם עיניו החקרניות של יהושע נעוצות בה.
היא מתעוררת בבהלה.
אלירן
מה השעה?
היא מצביעה על שעון דמיוני שעל ידה.