דקות ספורות לאחר מכן הם מתקרבים באיטיות אל המחסום המאולתר, בו מחכים להם עשרות צעירים ערבים נלהבים, העומדים על יד מדורות קטנות בעיצומו של יום, בצדי הכביש. נהג הרכב הישראלי כבר הוצא מהרכב וספג בעיטות קשות וחבטות רצחניות בכל חלקי גופו במוטות ברזל. ליבו של יהושע הולם בקרבו כמטורף אך פניו לובשים פני פוקר, עת הוא יוצא מפתח הלנדרובר. הוא מהדק את אחיזתו ברובהו שתלוי על כתפו. הוא פוסע באומץ לעבר הערבי שנראה כמנהיג של קבוצת הצעירים. הלה אוחז עתה בשערותיו של היהודי האומלל שיושב עתה על ברכיו, שבור ומוכה וגועה בבכי.
יהושע
סלאם עליכום.
הצעיר הערבי (כמעט בהתרסה)
עליכום הסלאם. (שתיקה קצרה). ישראלי?
יהושע (נעלב)
אתה לא רואה? אנחנו מקטאר!
צעיר ערבי
בוא תתכבד בבקשה!
הצעיר הערבי מושיט ליהושע את האקדח.
צעיר ערבי
תוכל להרוג במו ידיך יהודי.
יהושע פורץ בצחוק וטופח בידיו על שוקיו, כאילו שמע בדיחה טובה.
יהושע
אנו נספחים צבאיים. אני מקטאר וידידי הנספח הצבאי הקובני! קובה, קסטרו, אתם יודעים.
פני הערבים נשארו רציניים, הבדיחה של יהושע לא פועלת.
אלי יורד מהטנדר השני, כרסו מובילה אותו. הוא נראה כשודד מקסיקני שיצא ממערבון זול כשחגורות כדורי האקדחים מוצלבות על חזהו.
אלי
אדיוס מוצ'אצ'וס.
יהושע
אנחנו לא נלחמים, אנחנו רק משקיפים צבאיים!