שקופית:
פגישה בשיח דנון
יום ד' 01:00
חוץ. לילה. שייך דנון
אלי ויהושע מחנים את הרכבים כחצי ק"מ משייך דנון בתוך אחד מהשבילים
הנידחים המובילים מהכביש הראשי ליישוב. בינות העצים עומדים אלי ויהושע ומטכסים עצה.
יהושע
אתה בטוח שאתה רוצה ללכת לבד? אולי אבוא כגיבוי?
אלי
אני סומך על עאטף בעיניים עצומות.
יהושע
כן, אבל אתה יודע יפה שזה לא רק תלוי בו, אין ברירה,
ניקח על עצמנו נשק ואני אבוא אחריך, עשרים מטר מאחוריך, בחיפוי.
אלי (נכנע)
אוקיי.
דרך חור בגדר שעל הכביש הראשי חודרים השניים לתוך תחום הכפר. בשקט הם עולים במדרון ההר ועוקפים את חצר בית הספר הדומם. משם הם ממשיכים לעלות על מדרון ההר בחצרות הבתים ובצילם. כלב נובח ממרחק אך איש לא מגלה אותם. לאחר כרבע שעה של הליכה איטית, שקטה ומורטת עצבים בין הצללים, מגיעים השניים זה בעקבות זה לקוטג' הענק של משפחתו של עאטף.
חרש חרש דופק אלי על דלת ביתו של שותפו כשיהושע עומד בצל בניין סמוך כעשרים מטר משם, בחיפוי. הדלת נפתחת חרישית. אלי נבלע בפנים והדלת נסגרת מיד בדממה. יהושע נושם נשימה עמוקה, שלב ראשון הצליח, החבירה בוצעה. בתוך הקוטג' החשוך, בקומת הכניסה, נופלים עאטף ואלי זה בזרועות זה ומתחבקים.
אלי
אשתי בסדר?
עאטף
כן, דינה וליאת נמצאים במשרד הסגור בחצר. הוא סגור כבר כמה ימים כך שאף אחד לא חושד שמישהו מסתתר שם. אף אחד לא ניגש לשם, אפילו לא הילדים שלי. הלילה העברתי להן אוכל ושתיה.
אלי
עאטף, אני לא יודע מה יהיה אבל אני אסיר תודה לך כל חיי.