כמה אנשים עומדים בקצוות האולם עם אתים וקלשונים. לכל הגברים כיפות לראשיהם. דב מסיים את תפילת "אל מלא רחמים". האנשים עומדים מאופקים, מחזיקים בנשים האלמנות ובהוריה המיוסרים של פנינה. ירון עומד ביניהם. מאחוריהם נמצא מה שהיה פעם דלת הכניסה של חדר הישיבות המשותף. חור שחור ומכוער נבקע מהקיר שם נמצאה הדלת, קרעי מתכת עדיין מזדקרים מהקיר.
הדלת המעוותת שוכבת לה לא רחוק משם על הרצפה. כורסת מנהלים צהובה אחת מתוך אולם הישיבות שוכבת על גבה מחוץ לכניסה המנותצת כשהיא מכוסה עדיין בכתמי דם כהים. כאשר גומר הרב את תפילותיו ובני המשפחה האבלים מסיימים לקרוא קדיש, עומד דב אל מול ארבעת גופות הנרצחים ונושא הספד.
דב
ידידי וחברי היקרים, מוות אכזרי ציפה לכם, מוות לא צפוי משותפנו לחללית. אני מאמין שנמצא את הדרך להתמודד עם הסיכונים הגדולים העומדים בפנינו בעתיד הקרוב מאוד. אין לנו אשליות, אנו עומדים בפני מלחמה לחיים ולמוות על הבית שלנו. היו ברוכים, אלוהים ישמור אתכם קרובים לליבו. היו לנו למליצי יושר, כי אנו נזדקק מאוד לברכתכם ולהגנתכם. לעולם לא נשכח אתכם.
הרב מושיט ידו לידית שבקצה המסלול הראשון. הוא סוחט אותה כלפי מטה. קול שריקה מצמררת ממלא את האולם כאשר הגופה הראשונה ניתזת החוצה דרך תא ביניים לחלל החיצון. אח"כ שולח הרב לחלל את שלושת הגופות הנוספות. מעשרות האנשים עולים קולות גניחה ובכי, כהמון פצוע, עת המסילות מתרוקנות בזו אחר זו.
פנים. חלון בית הכנסת – יום
במרכז בית הכנסת בימת עמידה רחבה. חלון שקוף לחלל העמוק. לירון יש תפילין לראשו ולידיו והוא אוחז בידו סידור ומתפלל בעיניים עצומות. לידו עוד מספר אנשים בטליתות, מתפללים גם כן. כשהאנשים קמים ללכת פונה לפתע דב אליהם.
דב
אני חושב להכריז על סדרת תפילות מיוחדת לרגל המצב הקשה. אנו נמצאים עכשיו בדיוק כמו אבותינו, במלחמת שחרור. זו מלחמת השחרור שלנו.