ד"ר ישראל
תומר, תומר. זה באמת אתה.
אז כמנהגם של הרופאים, הוא קם ופונה למרגלות המיטה, ניגש לדף החולה שלמרגלות המיטה ומעיין בו ארוכות תוך שהוא מנענע בראשו שוב ושוב באי אימון. אח"כ הוא מתקרב שוב וגוחן אל מול עיניו העצומות של תומר, עוקב אחר קצב נשימותיו מתחת למסכת החמצן. עיניו נודדות לעמוד הזונדה המכיל את מנת הדם. באצבעותיו הקצרות והשמנמנות (אצבעות רופא) הוא מכוון במיומנות את טפטוף הנוזל. מבטו ננעץ באוסילוסקופ. ידו יורדת לתומר ומלטפת אותו בתמיהה גדולה. הדבר אינו נעלם מעיניה הבוחנות של שושי. עיניהם נפגשות.
שושי (מתרצה)
כשיחזור אומר לו שהיית כאן.
ד"ר ישראל (ממלמל)
תודה.
הוא פונה לצאת החוצה, הולך כשיכור.
האחות הנוספת
מה הסיפור שלו?
מבטה של שושי נעוץ בגבו. היא לא שומעת את שאלת האחות.
חוץ/שעת שקיעה/פתח מחלקת הילדים בבית החולים
מס' רכבי משטרה מלווים במס' אמבולנסים ומס' משאיות עליהן מורכב ציוד מיוחד, נכנסים לרחבת מחלקת הילדים בקול תרועה מחריש אוזניים של סירנות. ד"ר ישראל שכבר התרחק מהמחלקה על השביל מסתובב ובעיניים פעורות צופה במחזה. אחת האחיות יוצאת מפתח המחלקה כדי להתקומם על הרעש הנורא. הרכבים נעצרים בחריקת בלימה. מאחת המכוניות מגיח גברתן ענק בעל שפם שלבוש בבגדי אב"כ אך ללא מסיכה שצורח הוראות. מהמשאיות מזנקים לפתע מס' חיילים ושוטרים, כולם בבגדי אב"כ ומסיכות. על גבם ובטנם הם נושאים כתוביות זוהרות צהובות של משטרה ו-רפואה.