האור הצהוב נשפך על פני שניהם בעת שיעקב נשען עליה מצמיד אותה כמעט אל הראי והיא אינה מתנגדת. הוא מחליק בידו בעדינות על השקיות שנעלמו מתחת לעיניה כשפניו כמעט ונוגעות בפניה.
יעקב
לאן נעלמו כל הכתמים שהיו כאן? תגידי לי? מה לעזאזל קרה כאן?
הוא עוזב אותה בתסכול כשהוא מבין שהיא שותקת ומתרחק ממנה.
יעקב (האכזבה משתלטת עליו)
אני הולך לישון על הספה כאן. את הולכת למיטה שלי.
יעקב עייף נעמד לידה, מחכה שתלך לחדר המיטות. רחל בנימת פיוס מתקרבת אליו קרוב מאוד. היא מסתכלת עליו בעיניים דומעות ועצובות, כמי שאינה יכולה עדיין לומר את שבליבה.
רחל (בלחש)
אינך יודע עד כמה אני מעריכה את מה שאתה עושה למעננו. מחר בערב תדע הרבה יותר, אני מבטיחה לך.
יעקב מביט בה בדממה ובחוסר הבנה, כמי שכבר לא מאמין לכלום. היא מתקרבת אליו ומחבקת אותו, מקיפה את ידיה מתחת לזרועות ידיו, מנשקת אותו בעדינות רבה על שפתיו. הוא לא מסרב, רק עומד שם כמו גולם. נשיקתה של רחל מתארכת וחיבוקה מתהדק אולם לבסוף היא מרפה מיעקב, בדיוק כשהוא מתחיל להתעורר, ונסוגה בלא מלים לכיוון חדר השינה. יעקב עומד שם בוהה והמום מעוצמת המגע איתה. יעקב מסתכל בגבה עת היא הולכת לחדר השינה.
צליל הרוח והגשם המתחזק נשמע עת טיפותיו הזועמות מכות בתריס ובחלון מבחוץ. אורות העיר מנצנצים מבעד לחלק הזכוכית אשר חשוף בגלל התריס השבור. יעקב ניגש לכבות את האור בסלון. הוא נרעד ממשב פתאומי של קור. בחשיכה הוא נכנס אל מתחת לשמיכה ומתכרבל ככל יכולתו. שעה ארוכה הוא עוד מתהפך במיטתו מצד לצד בלי יכולת לישון.