פנים/לילה/מסדרון בית חולים במחלקת הילדים
נקישת דלת חדה. שני סניטרים נכנסים פנימה מובילים בידיהם אלונקה על גלגלים. האחות הראשית שושי מגיחה מאחד החדרים בבגדים לבנים של אחות בית חולים. אישה בגיל 45 לערך, מלאה ונשית אלא שהחיים במחלקה הקשיחו את ליבה. היא מדליקה בנקישה את מתג האור שבמסדרון. אור ניאונים לבן נשפך על פניהם החוורות של ילדים השוכבים בדממה במיטותיהם שבמסדרון. המחלקה שקטה מהמולת היום. הורים בודדים מסתובבים במסדרון על יד מיטות ילדיהם. שאר ההורים כבר שוכבים, ישנים או דוממים בכאבם, על יד מיטת בנם או בתם. הסניטרים מגיעים עד העמדה של האחיות אוחזים בידם אלונקה ריקה.
אחד הסניטרים
באנו לקחת את הילד.
אחות ראשית
הנה, בחדר 5. בואו אחרי.
הם פוסעים בעקבותיה, מפלסים דרכם בינות המיטות שבמסדרון ונעלמים בתוך החדר. לאחר דקה הם יוצאים למסדרון המחלקה ופוסעים בעגמומיות החוצה, האלונקה מכוסה בסדין. האחות יוצאת למסדרון מחוץ לפתח החדר ועומדת, מביטה בהם כל הדרך, עד שהם נעלמים מפתח המחלקה והאורות המהבהבים האדומים של האמבולנס הנראים מבעד לזכוכיות החצי אטומות של דלת המחלקה נעלמים. אחות המחלקה נכנסת חזרה לחדר, לא לפני שהיא סוגרת את האור. יעקב, רופא המחלקה, בחור בגיל 35 יושב שם. רזה, רציני, פנים מסוגפות משהו, מובס, ממאן להתנחם. האחות שמה על כתפו יד אימהית, פניה מבינות.
יעקב
לעולם לא אצליח להתרגל.