גימל-בית
אני צריכה לראות אותם… כדי לדעת אם אלה הג'וקים הטורפים.
שין-בית
בואי, ניגש לחדר האוכל ולמטבח.
הם הולכים מאיזור צינורות המים והמיכלים בחזרה אל תוך חדר האוכל. חדר האוכל נראה ריק אבל שין-בית מצביע על המטבח.
שין-בית
בואי נסתכל במטבח.
הם חוצים את מפתן המטבח. כמה עשרות תיקנים ענקיים פושטים על הכיור וכלי הבישול שעדיין בכיור. גימל-בית מתחילה לרעוד.
גימל-בית
זה הם! הם טרפו את שני חברי המשלחת! בתוך דקה הם כבר לא היו בחיים, איך הם הגיעו לכאן?
שין-בית
הם בטח מחפשים אותנו…
גימל-בית
כן, ואנחנו נהיה בסוף האוכל שלהם.
שין-בית
עכשיו אני אקרא לכמה חברים, לבוא ולהשמיד אותם.
הוא יוצא מהמטבח, משאיר את גימל-בית עומדת, מביטה כמהופנטת בעשרות התיקנים השורצים בין הכיור והכלים.
חוץ. באפילה שבחוץ – לילה
לאחר זמן רב מתייבשות דמעותיו. הוא נאנח וקם ממקומו. נוטל את הקביים שלו ומתחיל ללכת שוב. הרחק מהיישוב. הרחק מהקהילה שלו. לאחר צעידה מייסרת בת כמה שעות הוא מגיע למה שנראה כמו קפל בקרקע. האורות של חלקות הירקות של הקהילה כבר מזמן נעלמו. הוא מתיישב בקפל הקרקע, מוסתר חלקית מהרוח והגשם שלא פוסק לרגע. הוא מוציא מתרמילו את שאריות האוכל שנותרו לו ואוכל באיטיות. אחר כך הוא שם את תיק הגב שלו ככר לראשו ומכסה עם כובע הלבד את פניו וכך הוא נרדם לזמן לא ידוע.