סמך-וו
יש ימים כאלה. גם לי קרה ככה פעם. לא הייתי יכול לדווש יותר ובסוף פינו אותי לבית החולים.
רייש-אלף
לזה למזלי, עוד לא הגעתי. בשבוע הבא אני עובר למשמרת לילה. יהיה לי יותר קל.
סמך-וו
בוא, הגיעה שעת האוכל. השעה האהובה עלי ביום.
הם קמים שניהם וניגשים לחדר האוכל. הם עוברים פרוזדור רחב וחשוך של כמה עשרות מטרים. שתי מנורות נאבקות כדי להאיר את הפרוזדור באור חלש.
פנים. חדר אוכל – יום
רייש-אלף עם חברו לעבודה סמך-וו מצטרפים לשורה של עוד כמה אנשים העומדים בתור לקבלת ארוחת הצהריים. פנס חיוור מאיר את התור הקטן של האנשים.
סמך-וו
אני עוד זוכר את התקופה שבה היינו אוכלים שלוש ארוחות ביום.
רייש-אלף
היום הארוחה היחידה שלנו זה בצהריים. ומה יש בה? קצת ירקות מבושלים, קצת ירקות חיים. לפעמים מרק ירקות. הבשר האחרון שאכלתי היה ביום העצמאות שהיה לנו, לפני כשלושה חודשים.
סמך-וו
תריח את האוכל, ככה תשבע יותר…
רייש-אלף
להסניף לתוכי את האוכל לא ישביע אותי, זה רק יעשה אותי יותר רעב.