תיארתי לעצמי כי הוא חסין אש. הקשתי באמצעות המצית על הקיר שמעל לראשי והד עמום ענה לי, מאשר כי מדובר בלוח פלסטי. מאחר ולא הייתה סכנה שהמתים ייצאו מקברם, בנו את הקבר כגליל חלול כשמקדימה שמו את הלוח ועליו פרטי המת בעוד שאת חלקו האחורי של הכוך כיסו בלוחות פלסטיק דקים יחסית. נשימתי הלכה וכבדה וידעתי שלא אוכל עוד לנשום הרבה זמן, כבר עכשיו הייתי מעורפל מהגזים הרעילים שהלכו והצטברו במקום הסגור. החלטתי לקחת סיכון ולהדליק את מחיצת הפלסטיק שמעל לראשי, או שאמות מחנק, או משריפה.
בנו לוקח שתי נשימות ככל שהוא יכול, מהאוויר המעופש, והוא מדליק את המצית שלו, מצמיד את הלהבה הרוטטת למרכז דופן הלוח הפלסטי.
פנים. בתוך הקבר – אור אחרון
שניות ארוכות בוערת הלהבה עד שכמעט והיא נכבית ממחסור בחמצן. בנו נושם בנשימות נואשות את שאריות החמצן ואת ריח הפלסטיק החריף והמסריח הנשרף והולך. הוא מושיט את ידו למרכז לוח הפלסטיק במקום בו הוא נשרף. בנו מגלה כי יש כתם מתפשט והולך של פלסטיק נוזלי למחצה. בפראות הוא דוחף אצבעותיו לתוך הלוח במקום שבו נוצר הכתם. מחדיר את אצבעותיו לתוך הפלסטיק הנוזלי, בלי לשים לב כלל לעובדה שידו נכווית. משב רוח פתאומי מכה באפו ורוח שורקת באוזניו עת אוויר טרי חודר שוב אל הכוך מבעד לחור הקטן שנפער עתה. בנו משתעל בפראות.
בנו (צועק)
חיה, אני בא.
בנו מדליק שוב את המצית ומגלה כי החור בלוח הפלסטיק ממשיך לגדול גם ללא עזרת המצית, מעלה תמרות עשן קטנות ומסריחות. לתדהמתו, לוח הפלסטיק ממשיך לבעור מעצמו. קצוות החור הינם אדומים ואוושת הפלסטיק הנשרף נשמעת כמוסיקה בעיניו. הוא בקושי נושם את הריח הנורא אבל העיגול הקטן של לוח הפלסטיק כבר גדל כך שעוד מעט ובנו יכול להיחלץ דרכו אל הפתח האחורי של הקבר. אור חיוור ביותר פורץ אל הקבר מלמעלה.