הרב (צורח)
אהיה לך רעל, המופקרת! הממזרה הזאת הרתה לך בעוד שאני הייתי זה שהציל אותה!
בנו שותק, מפחד פן יצית עוד יותר את רוגזו ושנאתו החולנית של הרב, אך בה בעת הוא חש גם אושר בגלל הידיעה שחיה חיה. בנו נושם בכבדות כשגל חום מציף אותו.
הרב
אבל עכשיו הכול סודר.
הרב מחייך לבנו לפתע, שקט מסוכן קורן ממנו.
הרב
תודה לאל, היא כבר לא בקהילה שלנו.
הוא משתתק ונועץ את עיניו החדות בעיני בנו.
בנו
היכן היא?
הרב (בפרץ צחוק משוגע)
כל זה כבר לא ישנה לך! אתה תיקבר בקומת המיוחסים, ממש מתחת לרגלי. בלילות הקיץ הקרירים, כשאתהלך כאן על הגג הזה, תרגיע אותי המחשבה שרגלי טופפות על קברך.
הרב מסמן לאחד השומרים ובטרם בנו מבין מה מתרחש, מישהו הולם בו מאחור, מפיל אותו מעולף על השטיח היקר.
מסך שחור.
פנים. יום. בתוך הקבר
חשכה מוחלטת. בנו שוכב בתוך הקבר.