הרב (משתעל בקול חנוק)
אני מבטיח, אני מבטיח.
בנו משחרר לפתע את אחיזת החנק שלו ברב והוא נשמט מאחיזתו של בנו לרצפת המבנה, כפוף כולו, נאבק על נשימתו.
בנו
אני מודיע לך שאם תשקר לי, או תכין לי מלכודת, אחזור אליך, גם מהשאול, כדי לייסר אותך במאה מיתות איומות. גם ככה תגיע לגיהינום על שניסית לרצוח אותי.
הרב
אני נותן לך את מילתי.
בנו גוחן לעבר הרב ומקרב את פניו לפני הרב.
בנו (בארסיות)
זכור, חיה היא שלי. היא תמיד הייתה שלי ותמיד תהיה.
הרב כורע על ברכיו, מכופף עד שפניו כמעט ונוגעות ברצפת הגג נושם בכבדות. חליפתו הלבנה והנקייה מתלכלכת ברצפת הגג המאובקת של המבנה. מאחורי בנו והרב מגיחים לפתע בריצה מספר אברכים נוספים. בתדהמה הם נעמדים, חוזים בתדהמה ברבם המתפלש ברצפת הגג.
בנו
זכור, נתתי לך את חייך ואתה נתת לי את מילתך כרב בישראל.
מובס הרב קם בכבדות על רגליו, מתנועע מצד לצד עד שהוא כמעט ומתמוטט. בלי לדבר הוא מסתובב ופונה לעבר פנים הבית.
פנים. בוילה של הרב – שחר
בנו והאברכים צועדים אחריו. בינתיים מגיעים עוד אברכים. הרב שולף בדממה עט נובע מוזהבת מתוך מגירת שולחן עתיק וכותב משהו על פתק נייר. מידי פעם הוא משתעל, ועדיין נושם בכבדות. האברכים מאחוריו לא מעיזים לזוז. הרב מושיט לבנו את הפתק.