בנו (VOICE OVER)
התעוררתי בבת אחת. רגע אחד של עלפון ולמשנהו הייתי ער לחלוטין. טעם בחילה עמד בפי, כאילו לאחר הקאה ברוטלית. כאב ראש איום איים לפוצץ את קדמת גולגלתי. אט אט חזרו אלי התמונות, עת עמדנו על הגג, אני והרב הצעיר, מוקפים בשומרי ראשו, עד לאותה מהלומה שספגתי מאחור שסיימה את השיחה המרתקת בינינו. עיני קדחו באפלה המוחלטת אך לא ראו מאומה. הרמתי את ידי כדי לבדוק את קודקודי אך ידי נתקלה בקיר. בבהילות מיששתי בשתי ידי את הכוך שבו שכבתי. בעוד ידי ממששות את קירות הבטון הקל של הכוך שבו שכבתי, הבנתי לפתע מדוע התעוררתי מעלפוני דווקא עתה. לזוועתי גיליתי כי נשימתי כבדה מאוד והאוויר בקבר מעופש מאוד. ואז חלחלה בי ההרגשה האיומה כי עוד מעט ואמות מחנק.
בנו מפשפש בידיו בכיסי מכנסיו. בכיס המכנסיים השמאלי שלו הוא שולף את המצית. המחשבות מתרוצצות בו בפראות. באורו החלש של המצית רואים את דמותו של בנו בקבר, שרוע בתוך המיכל הצר.
בנו (VOICE OVER)
לפתע התבהרה לי במלוא חריפותה נבואתו של האורקל. "מקבר אלי קבר" הוא אמר, ואכן, הפירמידה עצמה הפכה לקבר של עשרות ואולי מאות, גופות של חיילים ישראליים שמתו תוך כדי בנייתו ומספר דומה של חיילים וקצינים פלשתינאים שהועלמו באותם שנים על ידי המחתרות השונות. המשפט הסתום שאמר האורקל הלך והתבהר במוחי. "אלי קבר" פירוש הדבר הקבר הזה. "עד לתחיית המתים שלך". האם אני אמות כאן? הרהרתי, קרוב לוודאי שלא. האורקל דיבר בפירוש על תחיית המתים שלי, לא של כולם.