בנו שותק. הוא לא רוצה להפריע לסיפורו של הרב הצעיר של עיר המתים.
הרב
לאחר דקות ארוכות יצאו אביה של חיה ובתו והוא ניגש אלי בחיוך של הקלה.
אביה של חיה
בתי נאותה להינשא לך.
הרב
אמר ואני חשתי הקלה וחייכתי חיוך רחב. חיה לעומת זאת נראתה כמו חיה מעונה שנלכדה באור הפנסים עת ענדתי על אצבעה טבעת זהב ולחשתי לה, 'הרי את מקודשת לי'. באותה נשימה הוספתי, עוד יהיה לנו זמן אחר כך לעשות חתונה כמו שצריך. דקות לאחר מכן כבר לקחתי אותה למקום ריכוז האזרחים הזרים. בהיותי אזרח אמריקאי, סידרתי לה כרטיס יציאה ממדינת ישראל, כאשתי החדשה. אני זוכר את המבט העצוב בעיניה, עת נגררה בזרם של האנשים לאורך חוף הים לעבר אחת הרחפות של הצי השישי.
בנו מעכל את החדשות.
הרב
הדבר האחרון שהיא אמרה לי היה 'איני טובה בשבילך, אני אהיה רעל בשבילך', אבל אז עוד לא הבנתי.
אנשיו של הרב מקיפים את בנו והרב, מביטים בהם במבטים מלאי נאמנות ללא סייג, ככלבים מאולפים. מסביבם במעגל רחוק יותר עמדו עוד מספר שומרים, שהחלו מתקרבים אט אט לשמע צחוקו הפראי והבלתי צפוי של רבם. בנו מביט ברב המום. פניו של הרב מתעוותות בחיוך של שנאה תהומית. בנו חש פחד מפני נקמתו של הרב.