חוץ. שעת שחר. גבעת עדן
שעת שחר מוקדמת, אור ראשון חלש. רותי אישה כבת 40, נאה, יוצאת עם אביה הזקן כבן 70, מפתח ביתם. שניהם נראים כמי שלא ישנו כל הלילה. רותי תומכת באביה, ברקע קולות נפץ רחוקים.
רותי
בוא אבא, בוא נראה מה היו כל הפיצוצים הלילה.
הם עולים לנקודת התצפית שבגבעת עדן הצופה לוואדי מילק. קולות הנפץ נשמעים כל העת. כשהם עומדים במצפה למעלה, שיערה של רותי מתבדר ברוח הבוקר ופניה נדהמות. כל פיתחו של הוואדי מלא בשיירות טנקי אויב היורדים מכיוון בת שלמה ומתקדמים לעבר צומת פארדיס. העמק מתמלא לאיטו בטנקים. רעם של נגמ"ש מגיח מאחוריהם לפתע במעלה השביל ברעש מבעית ומאיר על שניהם באור פנסיו. רותי ואביה מסתובבים במהירות, אחוזי פלצות, קפואים לאור הפנסים כחיה שנלכדה באור. הנגמ"ש נעצר בחריקה מצמררת וקבוצת חיילים מזנקת מתוכו. חייל יורד מהנגמ"ש. פניו מכוסות בפיח כתוצאה מנסיעה ממושכת הוא מוריד את משקפיו ועיגולים בהירים של עורו מתגלים מסביב לעיניו במקום בו היו מכוסים במשקפיים. החייל, תוך עיסוקו עם שאר החיילים פונה לרותי בחיוך.
חייל
הי דודה, תלכי הביתה. זה לא מקום בשבילכם. עוד מעט יגיע המוות לכאן.
רותי מתנדנדת על מקומה כעומדת להתעלף ורק אביה מחזיק אותה בידה. החייל ניגש אליה, נוגע בכתפה בעדינות ומוביל אותה מטר או שניים במורד הכביש שם ניתק מבטו והוא עומד עוד שניה או שתיים ומביט באב המוביל את בתו רותי למטה לעבר בתי המגורים. צוות הטאו ממשיך לפרוס את עמדותיו, עפ"י התרגולת.
רותי בדרכה עם אביה בחזרה לבתים, עוצרת ומסתובבת לפתע, בכבדות כאילו היא זקנה בין רגע, דמעות כבדות על לחייה.
רותי
איפה כולם?
החייל עדיין עומד שם ומביט בהם בפנים קודרות. לועס נקניק קבנוס שנלקח ממנת קרב.
חייל
כולם אינם. אנו האחרונים וכאן גם נמות.
חיוך אחרון לרותי בפה מלא תוך כדי לעיסה.