פנים. צהרים. בתוך "פאב השלום"
פאב סטנדרטי. מקום קטן ודחוס, שולחנות וכסאות עם במה קטנטנה בצד להופעות של אומנים. מייק, בעל הפאב עומד מאחורי הבר ומוזג משקה למישהו. מאחוריו עומד עוד עוזר, מגבת קשורה למותניו. כבר יש מספר אורחים בפאב בשעה זו של צהרים. מייק, גבר נאה כבן ארבעים ומעלה, ספורטיבי, שזוף, נראה אדם שיודע לשמור סוד, אך גם קומוניקטיבי כמתבקש מבעל פאב. דלת הפאב נפתחת. נילי נכנסת חסרת נשימה ומנופפת בידה למייק בעל הפאב כמתנצלת על האיחור.
מייק (בנימת תוכחה)
איפה בילית? איחרת!
נילי
נאלצתי להרוג כלב טורף וקבוצת חיילים פלשתינאים רדפו אחרי כמעט עד לפה.
נילי עדיין מתנשמת, מייק מחייך אל נילי (בהכירו את יכולותיה).
מייק
אני מקווה שלא תביאי אותם לכאן.
ניל
אל תדאג, איבדתי אותם מזמן.
מייק
תמיד ידעתי שיש לך כושר.
הוא מושיט לה כוס קולה ענקית.
פנים. יום. חדרו של אלי
אלי, נכה צה"ל. מזוקן. בעל גישה צינית לחיים. אדם שלמד להסתדר לבד. חדר קטן ואפלולי, דחוס מחוסר אוורור. אלי יושב כהרגלו בכיסא הנכים שלו. הטלוויזיה פתוחה כמעט ללא קול. אלי יושב וכותב מכתב על השולחן ממול הטלוויזיה. על מרקע הטלוויזיה נראה בית המשפט של מדינת פלשתין.
המצלמה מתקרבת למסך הטלוויזיה. הטלוויזיה מיושנת. במרכז בית המשפט כלוב מתכת גדול בו יושבים עשרות אסירים בלתי מגולחים, מוכים וחבולים, כולם מדוכאים עד עפר, אסירים אלה הם קציני צה"ל ששרדו את המלחמה והפכו בעל כורחם לחלק מפרסה מזוויעה. חלקם עדיין בסמרטוטים ירוקים דהויים שהיו פעם מדי צה"ל.
קולו של אלי נשמע במקביל לתמונות הטלוויזיה.