הוא חש כי עליו לדעת בוודאות אם חיה מתה במלחמה או לא. אם יוכל, כך חשב, הוא יוכל לקבל מידע 'מהאורקל', זה הכינוי שהודבק לפנומן שישב במודיעין של בית הקברות. האורקל או כפי שנקרא בפי רבים "הקדוש", ישב ושירת את האנשים. הוא היה זקן עיוור אך בזיכרונו המדהים ידע את שמות כל עשרות אלפי החללים שהובאו מיד אחרי המלחמה לקבורה בבית הקברות ואת מיקום קבריהם ושאת פרטיהם אי אפשר היה להספיק לרשום. האורקל הפך למשענתם היחידה של באי בית הקברות ובתוקף כך גם הפך למקור המידע היחיד לחיפוש קברי קרובים לאלה שמתו במלחמה. רשימות המתים האינסופיות שנקברו בחופזה, חלקם בקברי אחים, שגופותיהם נקברו מתחת לעיי החורבות או שנרקבו קודם שהיה מי שיאסוף אותן לקבר אחים, הוקראו באוזניו של העיוור והלה היה מתייקם בראשו לתמיד, לפחות עד שיוכנסו מחדש למחשב. מידי לילה היו יושבים אנשים ומקליטים את הנביא מדקלם להם את כתובות ושמות המצבות של בית הקברות. בבוקר היה צוות מחשוב שומע את הקלטות הלילה ומכניס את הפרטים למחשב.
כשמגיע תורו של בנו, מזדקף הנביא הזקן בקוביית המודיעין שלו, ארובות עיניו החסרות בוהות באוויר, גבו זקוף כנמר העומד לנתר כל רגע על טרפו ונחיריו נעות בקצב נשימתו המהירה. כאשר מתקרב אליו בנו נושף לפתע האורקל וצווח בקול דק וחודר.
האורקל
מקבר אל קבר אתה הולך, לעבר תחיית המתים.
לשמע דבריו נעצר בנו. הוא מחכה עוד כדקה כדי לשמוע אם הנביא יאות לומר משהו נוסף אך הלה דומם, וקורס לתוך מקום מושבו. כהרגלו במקרים שאין לו תשובה לגבי הקבר המבוקש. הקדוש ממשיך לנעוץ בבנו את עיניו החסרות, כאילו הוא רואה אותו.