ספטמבר 2008, במכון באחת השכונות היותר המזרחיות של ראשון לציון.
דני נמצאת לבד במכון, אחרי שהתלמידים שלה עזבו.
דני (VOICE OVER)
הייתה שעת ערב ואחרון התלמידים שלי עזב לפני כמה דקות את המכון. מתחיל להיות קריר. בחודש ספטמבר כבר יש פה ושם לילות צוננים. אני מחכה בכיליון עיניים לגשם. אני אוהבת את הריח שלו ואת רחש הטפטוף, זה מזכיר לי את היערות של יפן. השארתי את פתח המכון פתוח, כדי שיתאוורר. סגרתי את אור הניאונים שבאולם ועתה, רק אור הניאון שבחדר הקבלה בקע והאיר את האולם באור חיוור. זו הייתה השעה שלי. שעת המנוחה שלי. התיישבתי על המזרון, ישיבה מזרחית, ידי על ברכי, התחלתי לנשום עמוקות ולאט לאט הכנסתי את עצמי למדיטציה. הייתה לי חצי שעה בקושי. אחר כך הייתי אמורה לזנק למקלחת, להתלבש יפה תוך שתי דקות, לשים שפתון קל על שפתי, להתבשם, יקי אוהב את הבושם "פיקאסו" ואני לא מתכוונת לשנות הרכב מנצח. הלילה אנו יוצאים לעיר וכמו שאני מכירה את יקי, הוא דייקן והוא יגיע בדיוק בעוד חצי שעה. בחזרה למדיטציה.
דני יושבת, נכנסת למדיטציה. פניה מתרפות מהמתח של היום.
דני (VOICE OVER)
המכון שלי, בניתי אותו במו ידי. כשלקחתי את המבנה, הוא היה רפת ישנה ונטושה. באזור שהיום הוא עיר, אולם פעם, לפני המון שנים הוא היה כמו מושב. כמה שנים אחרי שהשתחררתי מהצבא החלטתי להקים מכון. זה היה צעד נועז בשבילי כי אף פעם לא חשבתי על עצמי שאני מעוניינת לנהל "עסק". מה שפיתה אותי בעניין, הייתה העובדה שבתוך המבנה הגדול והמכוער ששכרתי בגרושים מבעל המקום הזקן היה לי גם מקום שבו אוכל לגור. המבנה הכיל אולם גדול, חדר קבלה, עוד חדר קטן ששימש כמלתחה ומאחוריו, בצדו השני, היה לי חדר גדול נוסף, אותו הפכתי לדירה שלי. כך יכולתי לממן את הדיור שלי בתוך שכר הדירה של המכון כולו ולהכניס את הכול להוצאות.