דני (VOICE OVER)
ואני, שידעתי רק ג'ודו, לא היוויתי עבורו יריב שקול. שוב ושוב הוא סב סביבי, חובט בי במהירויות שטרם ידעתי להתמודד מולן. אמנם, הייתי ילדה קטנה אבל ידעתי להיות אגרסיבית כשעיצבנו אותי. הרגשתי זעם נורא על שמשפילים אותי מול כל הלוחמים הצעירים והבוגרים, כאילו אנחנו שחקנים באיזה תיאטרון יפני. דם כבר זב מאפי, פנס קטן צמח מסביב לעיני הימנית. הסתכלתי לעבר אבי. הוא עמד שם נטוע במקומו, המום לגמרי לראות את ילדתו נקרעת לגזרים.
הילד נעמד לרגע, מחכה שאבקש ממנו שיפסיק.
דני (VOICE OVER)
הצצתי לעבר המנהיג הזקן. באותו רגע, שנאתי אותו, את כולם, על ההשפלה. הרי ברור שאין לי עדיין את הכלים להילחם בילד, והקרב הזה היה ממש לא הוגן. הילד התקרב שוב אלי. ידעתי כי אני לא יכולה ולא רוצה לסגת. נתתי לו להתקרב אלי והתחלתי כבר לחוש באגרופיו על גופי. נדחקתי לעברו, לפתתי במפתיע את צווארון בגד האימון שלו ובתנועה משומנת להפליא הכנסתי את מותני בחצי סיבוב אל בטנו, רגלי כפופות מעט, הופכת אותו, בתנועת הג'ודו החביבה עלי והמיומנת ביותר שלי. בשיעורי הג'ודו אנחנו מקפידים לא לעזוב את בן הזוג בעת שאנו הופכים אותו אל המזרון, אולם הפעם, הייתי מרוגזת כל כך שעזבתי אותו, בכוונה.
הילד טס כמטר וחצי מדני לפני שנחבט בקרקע הקשה של המחצלות. הוא נפל לא טוב, למרות שהוא ניסה להתגלגל ולקום על רגליו.
דני (VOICE OVER)
ראיתי זאת מיד, אבל לא היה אכפת לי. עמדתי מעליו, זועמת ודוממת, ילדה קטנה בת ארבע עשר, מחכה שרק יתרומם מן המזרון כדי להטילו שוב, עד שייכנע, אך הזקן עצר את הקרב מיד בידו. ניגשתי אל אבי, מרוגזת, ונטלתי את ידי בידו.
דני
בוא אבא, סיננתי בזעם ביפנית שלי, אפי עדיין מזיל דם על חליפת הג'ודו שלי.