שקופית:
אביב 2009, עכשיו
פנים. יום. אולם אימונים
אולם אימונים רחב ידיים ובו עשרות רבות של תלמידים ומדריכים.
המדריכים יושבים בשורה רוחבית והתלמידים יושבים על המזרון מולם. דני מופיעה בפתח האולם, היא לובשת בגד אימון שחור.
דני (VOICE OVER)
את הדרך לאולם האימונים עשיתי תוך שאני חשה בפרפורי הבטן שלי גוברים מרגע לרגע. לפני כמה שנים עזבתי אותם ויצאתי בדרכי הארוכה לישראל כדי למלא את חובתי כאזרחית ישראלית לשרת בצבא והנה עתה, אני חוזרת. את הצעדים האחרונים לאולם עשיתי בפיק ברכיים מרוב התרגשות ואושר. תמונות ילדותי ונערותי עברו כאן באולם הזה. רגעים קשים מאוד אך גם רגעים מדהימים של אושר.
דני נעמדת בפתח האולם. דממה משתררת באולם. כל הפנים המוכרות בשורה העליונה, שורת המנהיגים והמדריכים, מביטות בי בציפייה. מיעוטם מחייכים. דורות חדשים של תלמידים, חלקם צעירים וחלקם מבוגרים, מציצים בי בסקרנות.
דני (VOICE OVER)
בקצה שורת המדריכים ראיתי את סצ'יקו, יריבתי הישנה, הבוגרת ממני כשנתיים, שעתה הייתה מדריכה ראשית וכפי שהודלף לי, נחשבה כיום ללוחמת הנינג'ה הטובה בעולם. בעיניה היא סימנה לי שלום. התקדמתי לעבר מרכז האולם, מודעת לכך שכולם מסתכלים בי. המנהיג הזקן, המיתולוגי, כבר לא היה בחיים. הפניתי את גופי לכיוונו של המנהיג החדש. שורת המדריכים ישבה משני צדדיו. קדתי קידה עמוקה ומלאת כבוד לעברם, נרגשת על חזרתי.
המנהיג
שמעתי שהבאת לנו כבוד, דני סאן.
אומר המנהיג בקול צרוד לאחר שתיקה ארוכה. איש לא זז באולם הגדול.