צפירת הרכבת מחזירה את דני למציאות. עוד כמה דקות הרכבת מגיעה לקיוטו. דני קמה ממקומה בזריזות והולכת לשירותים. תיק הגב שלה בידיה. בתא השירותים היא שולפת מתיק הגב שלה חולצה רחבה במיוחד (חולצת שק), ומתלבשת בזריזות. אחר כך היא מוציאה מהתיק את ערכת האיפור שלה ומתחילה להתאפר. הרכבת סוף סוף עוצרת בתחנה. מתא השירותים יוצאת גברת אמריקאית, קמטים בפניה, שיער מאפיר לראשה. היא ממהרת לצאת מהקרון ומשתלבת בזריזות עם זרם הנוסעים היוצאים החוצה מהתחנה.
דני (VOICE OVER)
נראיתי מאוד שונה בצבע שערי האפור ובקמטים שהוספתי על עור פני, עד שהייתי בטוחה שאפילו יקי, אם יעמוד מולי מטווח של סנטימטרים, לא יזהה אותי (נו טוב, אולי את אימא שלי).
המשכתי לשחק את בת הארבעים פלוס, המערבית המטומטמת שיוצאת בפעם הראשונה בחייה, לבד, לטיול ברחבי יפן. תמיד אהבתי לשמוע מה היפנים מרכלים עלי מן הצד, זה מאוד משעשע להבין כיצד הם קולטים אותי (כקופת אורנג'-אוטנג במקרה הטוב).
כעשרים מטרים אחרי תחנת המוניות, חונה לימוזינה יפנית גדולה שחורה. שבתוכה מנמנם נהג גדול ושמן.
דני (VOICE OVER)
הנהג השמן חיכה באוטו כמו תמיד. הוא תמיד היה אחד מחביבי. טפחתי על כתפו בעת שנמנם והוא התעורר בבהלה בעת שפתחתי את דלת המונית שלו מאחור ובחוצפה מערבית נדחפתי פנימה.
הנהג יוצא ממכוניתו במבוכה.
נהג (מתוסכל)
No Lady, I very sorry, I busy