דני (VOICE OVER)
לעזאזל, ידעתי שברחנו לארץ אחרת, לעיר אחרת ומהירות הגעתם אלינו הוכיחה לי כי כנראה יש עלינו איזה מכשיר המנווט אותם אלינו. זו הייתה מסקנתי המידית בעוד אני משפשפת את עיני ומתעוררת מאחורי הספה. תוך כדקה נפתחה בשקט רב דלת הכניסה.
שני הפורצים מאירים בפנס את הספה שמאחוריה דני מסתתרת.
דני (VOICE OVER)
אין ספק שהחברה היו מקצוענים. הם פסעו לעבר חדרו של נתן. בשקט התגנבתי מאחורי האנשים ובקלות הפתעתי אותם. עד שהם הגיבו הם כבר שכבו מעולפים. אחד מהם התמוטט על רצפת העץ, מרעיד את כל קומת העץ אולם את השני כבר הספקתי לאחוז בידי ולבלום את נפילתו. אני לא צריכה שבעלי המלון יגיעו לחדרי בפיג'מה בחושך ויבקשו לדעת מה קורה. כבלתי את ידיהם בחוט חשמל של המנורה שפירקתי וסתמתי את פיהם בחלק של מגבת קטנה שקרעתי לשם כך. (אני רק קיוויתי שאף אחד מהם לא מנוזל כי אחרת הוא היה נחנק).
דני נועלת שוב את הדלת שנפתחה. אם מישהו רוצה להיכנס, הוא יצטרך להתעסק שוב עם המנעול. נתן ממשיך לנחור בחדרו. דני מתלבטת אם לתת לו לישון עוד קצת. היא פותחת חרך בתריס החלון ומציצה החוצה. בחוץ עוד חשוך למדי. מבעד לזווית החלון נראה מגרש החניה ריק. דני מחפשת על הפורצים תעודות אולם היא לא מוצאת מאומה. בשלב הזה היא מעירה את נתן בשקט. הוא ממלמל משהו מתוך שינה ואז פוקח את עיניו.
דני (בלחש)
תתלבש, אנו יוצאים, אל תדליק את האור. תהיה בשקט מוחלט.
ביציאה מחדר השינה הוא כמעט ונופל על אחד משני האנשים המעולפים ששוכבים על הרצפה.
דני (בלחש)
תכין את המזוודה שלך. אנו עוזבים. אני יורדת ראשונה ואבוא לקחת אותך כשאראה שהדרך פנויה.