חוץ. לפנות בוקר. רחוב
מתי פוסע ברחוב הריק והחשוך. הוא נע בקלילות שאינה אופיינית לגופו השמן והגדול. מקל הליכה קצר מוחזק בבית שחיו. לימוזינה אמריקאית שחורה ונוצצת נעצרת בחריקת צמיגים לצידו, ונוסעת במקביל אליו בקצב הליכה. מתי ממשיך ללכת אבל ידו לופתת עתה את מקל ההליכה. החלון האחורי של הלימוזינה נפתח. ראש של אדם, מציץ החוצה.
איש
היי, מתי!
מתי ממשיך ללכת, מתעלם. המכונית מתקדמת בזחילה במקביל למתי.
איש (לא מוותר)
מתי! עצור לרגע. הבוס שלי רוצה לדבר איתך.
מתי נעצר , עיניו בוחנות בחשדנות את הלימוזינה ואת היושבים בתוכה.
מתי
במה העניין?
איש
בוא, בוא הכנס למכונית. אל תפחד.
מתי מהסס לשנייה או שתיים. הוא מעיף מבטו סביב, הרחוב ריק. הוא נבלע בפתח האחורי של הלימוזינה המפוארת.
פנים. לילה. מושב אחורי של לימוזינה
מתי יושב מאחור בכורסה מרווחת עם ריפוד עור לבן. מקלו לידו, מוחזק בין רגליו. ידו האחת מונחת על ידית המקל, מעין סימן שהוא עומד על המשמר. במרחק כשלושת רבעי המטר ממנו יושב ראש המאפיה, גבר בגודל בינוני, חזק מאוד מבחינה פיסית ופניו בשרניות אך ערניות. כשהוא פותח את הפה לחייך לעבר מתי, רואים כי שיניו דומות לשיני סוס, חלקן אפילו מעוקמות עקב מריבות כלשהן מעברו.
ראש המאפיה
מה שלומך?
מתי (עצור וזהיר)
שלומי טוב.
ראש המאפיה (מגחך)
ומה שלום הנביא שלנו?