יורם (באדישות הבאה מנסיון מר)
אוקיי. תן לי את הכתובת.
מיכאל מושיט לו כרטיס ביקור.
מיכאל (מתוודה במבוכה)
ראיתי אותך מדבר לאנשים בשדרה.
יורם
כן.
מיכאל (מהסס)
אתה בטוח שזה בסדר?
יורם
יש לי את החזיונות שלי. זו הדרך היחידה שלי לפרוק את 'זה'.
מיכאל אובד עצות ומחליט לסיים את השיחה ולהסתלק.
מיכאל (יוצא ידי חובה)
אז תבוא מחר למיקי, תבטיח לי.
אולם הוא רואה רק את גבו של יורם שמסתובב והולך משם בלי לתת לו כל תשובה.
חוץ. יום. פתח של בית עסק הפונה לרחוב.
מול בית העסק רחבה הדחוסה במכוניות עם לוגו של החברה. עוד כעשרה אופנועים וקטנועים עומדים בצד הרחבה הקטנה, מול פתח הדלת. כעשרה שליחים, חלקם עדיין עם קסדות על ראשיהם, מסתובבים שם כזבובים טורדניים. במרכז הרחבה, אמבולנס גדול, אור הקוז'אק האדום מסתובב וניבט גם מקסדותיהם של חלק מהאופנוענים העומדים. שני חובשים במדי רפואה ירוקים יוצאים מפתח החנות מובילים אלונקה ובה הגוויה, מכוסה בשמיכה. יורם יורד במורד הרחוב לכיוון החניה של בית העסק ונעמד לצדו של אחד האופנוענים, צעיר עם בלורית גדולה ומגוחכת שג'ל מחזיק אותה לגובה. קסדתו נמצאת על מושב האופנוע. אחד הפרמדיקים מהאמבולנס שיוצא מפתח החנות מניף ידו בנימת התנצלות.
פרמדיק
מצטערים, עד שהגענו האיש נפטר .
יורם (שואל את אחד האופנוענים)
מי מת?